לילה אחד במלון מפונים , שניים לכל היותר, הספיקו כדי שאבין שאני נשאר בביתי מאוים החיזבאללה, ובלבד שלא אהפוך ל'לוביסט' (יושב לובי) שמביט במפונים אחרים חלולי מבט שמצפים לאחת משלוש הארוחות ואולי להופעה מזדמנת. כבר שלושה חדשים שהקיבוץ הגלילי מערבי שומם מאדם, למעט כיתת כוננות ויחידות מילואים מתחלפות, וגם הבית ריק ומאפשר שינה באלכסון ואבק שנערם על הרהיטים באין מפקחת ניקיון וסדר. כשאני לא מנציח נפילות על ההר ובעמק  (נ"ט ובורקאן שלהם ופגזים שלנו) אני כותב מעט, אוסף ביצים במושב השכן, מבשל לעצמי ולשומרים בשער ובוהה (הרבה), בפאנלים האינסופיים בשלושת הערוצים (14 לא נכנס הביתה) כשמדי  פעם מבליחים הסרטונים שלי שמתעדים נפילות מפוקקות אוזניים.

את מקום החברים והילדים שפונו-נעקרו לבתי מלון בטבריה ובחיפה כבשו חזירי בר משוטטים, שיחים קוצניים שמתגוללים על המדרכות כאילו מדובר היה בעיירה טקסנית בסרט ישן, כלי משחית צבאיים וקלנועיות שעל מושביהן התמקמו חתולים מזי רעב. לפני המלחמה, שאף פעם לא די לה,  התקשיתי לדחוס את שקית האשפה שלי לפח הירוק שהתמלא עד גדותיו. בחדשים האחרונים אני משמיע קולות התפעלות נוכח הריקנות הנ"ל והחלל במיכל האשפה, בהעדר האשפה, מהדהד את קולי משך שניות ארוכות. מגרשי החנייה ריקים, האוטו האדום (של הדואר) לא בא היום וגם לא יגיע מחר או בעוד שבוע. השליחים משאירים את החבילות בעיר הסמוכה נהריה או בישוב המצוי מחוץ לאזור המאויים, ומי שמזמין אוכל נותר כשאפילו חצי תאוותו לא בידו.

אני לא אמיץ גדול, גם אני נמלט אל הממ"ד כל אימת שנשמעת האזעקה, אבל בחרתי להישאר בבית הקיצוני צפוני שמשקיף אל מול בורקאן, כדי לא להתרגל לשלוש ארוחות+ ספא מפנק+ ניקיון חדרים+ סיורים מאורגנים לקשישים ולמבטים האבודים של שוכני הלובי וחדר האוכל. למשך זמן בלתי ידוע אני חש כמי שהובטחה לו נחלת אבות המשתרעת על פני קילומטר ומשהו וכעת הוא חולש על מאות מבנים, דשאים וגינות, חתולים וחזירי בר, כח צבאי, שדות מאופק עד אופק.

השהות בבית הריק שבקיבוץ הריק השוכן באזור הריק כמעט מושלם למיזאנטרופ שכמוני, ורק ששת הנכדים שאינם לצידי – שלושה מהם בברקן שבשומרון ושלושה במלון 'חוף גיא' שבטבריה- מעוררים בי געגועים לנורמליות שהתפוגגה מאז השבעה לאוקטובר. אוקיי גם האשה שדוחקת בי מחדרה שבמלון לנקות ולכבס, להדיח ולאבק, לבשל ולא לנחור…למרות שהיא במזרח ואני בפאתי מערב.

האמת, אני חושש מהיום שאחרי … פחי האשפה יתמלאו שוב, מגרשי החנייה ימלאו מכוניות, שאון השכנים יגבר על רעש הרקטות ,ושוב לא אהיה 'בעל האחוזה' שהייתי בזמן המלחמה