נינה טלמון כבר משתובבת בשדות הציד הנצחיים

בניגוד לרוב האנשים, שבוחרים לעבור לבדם את התהליך המכאיב של הפרידה מהחיה האהובה, דפנה בחרה לשתף את החברים בפייסבוק ובטוויטר החל משלב ההתדרדרות במצבה של נינה ועד לפרידה

נינה טלמון כבר משתובבת בשדות הציד הנצחיים

בניגוד לרוב האנשים, שבוחרים לעבור לבדם את התהליך המכאיב של הפרידה מהחיה האהובה, דפנה בחרה לשתף את החברים בפייסבוק ובטוויטר החל משלב ההתדרדרות במצבה של נינה ועד לפרידה

בניגוד לרוב האנשים, שבוחרים לעבור לבדם את התהליך המכאיב של הפרידה מהחיה האהובה, דפנה בחרה לשתף את החברים בפייסבוק ובטוויטר החל משלב ההתדרדרות במצבה של נינה ועד לפרידה 

מאת שרית פרקול

כולנו הכרנו את נינה טלמון. כלומר, כל חברי פייסבוק של הצלמת דפנה טלמון. עקבנו, כמו שאנחנו עוקבים אחר צילומיה של דפנה, גם אחר הרפתקאותיה של כלבתה האהובה, נינה, והכרנו את הקשר המיוחד ביניהן.

נינה הלכה אתמול להשתובב בשדות הציד הנצחיים. גל מור פרסם באתר שלו, "חורים ברשת", פוסט המתעד את שלבי הפרידה של דפנה מנינה, דרך פייסבוק. כך הוא כתב אתמול (17.4), בפוסט שנקרא הספד לנינה:

"כל מי שעבר את החוויה הנוראה הזו יודע כי עבור הבעלים, לאבד כלב זה קורע לב ונורא לא פחות לעיתים מאיבוד בן משפחה. בניגוד לרוב האנשים שבוחרים לעבור את התהליך המכאיב של הפרידה והאבל מהחיה האהובה לבדם, דפנה בחרה לשתף בתחושותיה את החברים בפייסבוק ובטוויטר החל משלב ההתדרדרות במצבה של נינה ועד לפרידה ממנה היום. זה מה שכתבה לנו דפנה הערב על הרגעים האחרונים:

“נינה אומצה מ-SOS כשהיתה בת כשנה וליוותה אותי מאז 12 שנה. בתקופה האחרונה היתה מאד חולה וביום ראשון הוחלט שאין שום דרך להציל אותה אלא לגאול אותה מכאב וסבל, ולעשות עימה חסד. בלילה של יום ראשון שכבתי בוכייה לידה וכתבתי. היום בצהרים לקחנו אותה בדרכה האחרונה.

הבית שלי במדרחוב נחלת בנימין, וביום שלישי מתנהל שוק האמנים, על כן לא יכולנו להכניס את המכונית. אחד העסקים במדרחוב נתן עגלה, עליה הנחנו את המיטה שלה ואותה. כל הדרך ליוו אותנו בוכיים כל אמני ובאי הנחלה, ולבסוף נישקה אותה מלאכית לבנה. ונסענו בוכים”.

הנה הסיפור שליקט גל מור מתוך ברגעים בפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר, תמונות והספד שכתבה דפנה לנינה.

סימן מדאיג ראשון

ציוץ בטוויטר 14.4:

הגעתי לבית הוריי. נינה נראית על הפנים. חלשה ורזה כל כך. בקושי הולכת, בקושי שותה ובקושי אוכלת. אוף!

 ביקור אצל הווטרינר 

נינה - צילום מסך
נינה - (צילמה: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)

ציוץ בטוויטר 14.4:

קקקקקקקייייבבבבייינננננימממט. כמה בכי. אני מנסה לשכנע אותה שנלך הקיץ לים ולא מאמינה בעצמי.

ציוץ בטוויטר 15.4:

עדכונינה: הופננו במצב חירום לבית חולים בבית ברל 

צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק

פרידה

נינה נפרדת מהים (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)
נינה נפרדת מהים (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)

הסטטוס האחרון

נינה בנחלת בנימין (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)
נינה בנחלת בנימין (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)

“התמונה היום בדרך האחרונה: היום התנהל שוק האמנים בנחלה, על כן לא יכולנו להיכנס עם האוטו להוציא את נינה. אחד העסקים נתן עגלה וכך הנחנו אותה על המיטה שלה, על העגלה. אני הלכתי לקרוא למישהי להיפרד מנינה, רון נשאר איתה לרגע, וכששבתי חיכתה איתה המלאכית הזו”.

כותבת דפנה: “הנה מה שהקראתי לה בנשימותיה האחרונות”:

תודה לגל מור ותנחומינו לדפנה טלמון

2 Comments

  1. חגי קמרט
    20 באפריל 2012 @ 10:42

    אם יש משהו שיכול לשבור את הלב הרך האנושי לרסיסי זכוכית דוקרני נפש, הוא הצער העמוק על החבר/ה הטוב/ה ביותר של האדם. החיה היודעת רק לתת ולא מבקשת דבר בתמורה. זו הסובלת בשקט, ולא יודעת להצביע על מקומו של כאב. זו היוצאת מעורה כדי להביע שמחתה לבואו של בעליה, בקפיצה ובכשכוש בזנבה. לו היתה יכולה עוד היתה מוסיפה כהנה וכהנה.
    לפעמים היא נובחת נביחות שמחה. כל שביכולתה עושה כדי להגיד בשפתה שלה: " אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד. או אין לי בעולמי דבר יקר יותר ממך.
    ומהעבר השני, אנחנו, הבעלים. מעין אלוהים קטן כנגד החיה שלנו. שהרי את פסק הדין הסופי לא אחת אנחנו קובעים ואנחנו מחליטים על היום… על השעה… על הדקה…
    ואחר כך אנחנו בוכים.
    אפשר לומר בוודאות שיש לפעמים שגם אלוהים בוכה. לא זה שלמעלה, אלא דווקא זה שלמטה, האלוהים האנושי בוכה.

    • דפנה טלמון
      22 באפריל 2012 @ 21:55

      תודה חגי
      אני לא אלוהים, אני סתם בוכה.
      ובוכה. ובוכה.
      והלוואי ויכולתי לעשות אחרת. אלא שזו היתה ההצלה היחידה במצבה.
      ומאז היא נחה, ואני מיוסרת, מתגעגעת, עצובה ובודדה.

בניגוד לרוב האנשים, שבוחרים לעבור לבדם את התהליך המכאיב של הפרידה מהחיה האהובה, דפנה בחרה לשתף את החברים בפייסבוק ובטוויטר החל משלב ההתדרדרות במצבה של נינה ועד לפרידה 

מאת שרית פרקול

כולנו הכרנו את נינה טלמון. כלומר, כל חברי פייסבוק של הצלמת דפנה טלמון. עקבנו, כמו שאנחנו עוקבים אחר צילומיה של דפנה, גם אחר הרפתקאותיה של כלבתה האהובה, נינה, והכרנו את הקשר המיוחד ביניהן.

נינה הלכה אתמול להשתובב בשדות הציד הנצחיים. גל מור פרסם באתר שלו, "חורים ברשת", פוסט המתעד את שלבי הפרידה של דפנה מנינה, דרך פייסבוק. כך הוא כתב אתמול (17.4), בפוסט שנקרא הספד לנינה:

"כל מי שעבר את החוויה הנוראה הזו יודע כי עבור הבעלים, לאבד כלב זה קורע לב ונורא לא פחות לעיתים מאיבוד בן משפחה. בניגוד לרוב האנשים שבוחרים לעבור את התהליך המכאיב של הפרידה והאבל מהחיה האהובה לבדם, דפנה בחרה לשתף בתחושותיה את החברים בפייסבוק ובטוויטר החל משלב ההתדרדרות במצבה של נינה ועד לפרידה ממנה היום. זה מה שכתבה לנו דפנה הערב על הרגעים האחרונים:

“נינה אומצה מ-SOS כשהיתה בת כשנה וליוותה אותי מאז 12 שנה. בתקופה האחרונה היתה מאד חולה וביום ראשון הוחלט שאין שום דרך להציל אותה אלא לגאול אותה מכאב וסבל, ולעשות עימה חסד. בלילה של יום ראשון שכבתי בוכייה לידה וכתבתי. היום בצהרים לקחנו אותה בדרכה האחרונה.

הבית שלי במדרחוב נחלת בנימין, וביום שלישי מתנהל שוק האמנים, על כן לא יכולנו להכניס את המכונית. אחד העסקים במדרחוב נתן עגלה, עליה הנחנו את המיטה שלה ואותה. כל הדרך ליוו אותנו בוכיים כל אמני ובאי הנחלה, ולבסוף נישקה אותה מלאכית לבנה. ונסענו בוכים”.

הנה הסיפור שליקט גל מור מתוך ברגעים בפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר, תמונות והספד שכתבה דפנה לנינה.

סימן מדאיג ראשון

ציוץ בטוויטר 14.4:

הגעתי לבית הוריי. נינה נראית על הפנים. חלשה ורזה כל כך. בקושי הולכת, בקושי שותה ובקושי אוכלת. אוף!

 ביקור אצל הווטרינר 

נינה - צילום מסך
נינה - (צילמה: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)

ציוץ בטוויטר 14.4:

קקקקקקקייייבבבבייינננננימממט. כמה בכי. אני מנסה לשכנע אותה שנלך הקיץ לים ולא מאמינה בעצמי.

ציוץ בטוויטר 15.4:

עדכונינה: הופננו במצב חירום לבית חולים בבית ברל 

צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק
צילום מסך מפייסבוק

פרידה

נינה נפרדת מהים (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)
נינה נפרדת מהים (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)

הסטטוס האחרון

נינה בנחלת בנימין (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)
נינה בנחלת בנימין (צילום: דפנה טלמון. צילום מסך: גל מור)

“התמונה היום בדרך האחרונה: היום התנהל שוק האמנים בנחלה, על כן לא יכולנו להיכנס עם האוטו להוציא את נינה. אחד העסקים נתן עגלה וכך הנחנו אותה על המיטה שלה, על העגלה. אני הלכתי לקרוא למישהי להיפרד מנינה, רון נשאר איתה לרגע, וכששבתי חיכתה איתה המלאכית הזו”.

כותבת דפנה: “הנה מה שהקראתי לה בנשימותיה האחרונות”:

תודה לגל מור ותנחומינו לדפנה טלמון

2 Comments

  1. חגי קמרט
    20 באפריל 2012 @ 10:42

    אם יש משהו שיכול לשבור את הלב הרך האנושי לרסיסי זכוכית דוקרני נפש, הוא הצער העמוק על החבר/ה הטוב/ה ביותר של האדם. החיה היודעת רק לתת ולא מבקשת דבר בתמורה. זו הסובלת בשקט, ולא יודעת להצביע על מקומו של כאב. זו היוצאת מעורה כדי להביע שמחתה לבואו של בעליה, בקפיצה ובכשכוש בזנבה. לו היתה יכולה עוד היתה מוסיפה כהנה וכהנה.
    לפעמים היא נובחת נביחות שמחה. כל שביכולתה עושה כדי להגיד בשפתה שלה: " אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד. או אין לי בעולמי דבר יקר יותר ממך.
    ומהעבר השני, אנחנו, הבעלים. מעין אלוהים קטן כנגד החיה שלנו. שהרי את פסק הדין הסופי לא אחת אנחנו קובעים ואנחנו מחליטים על היום… על השעה… על הדקה…
    ואחר כך אנחנו בוכים.
    אפשר לומר בוודאות שיש לפעמים שגם אלוהים בוכה. לא זה שלמעלה, אלא דווקא זה שלמטה, האלוהים האנושי בוכה.

    • דפנה טלמון
      22 באפריל 2012 @ 21:55

      תודה חגי
      אני לא אלוהים, אני סתם בוכה.
      ובוכה. ובוכה.
      והלוואי ויכולתי לעשות אחרת. אלא שזו היתה ההצלה היחידה במצבה.
      ומאז היא נחה, ואני מיוסרת, מתגעגעת, עצובה ובודדה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן