תליתי את הדגלים בחדר, כחולים-לבנים, עכשיו הם מביטים בי, שואלים איך קרה שבסוף נשארתי בבית. אני מנסה להסביר להם ולעצמי, השנה אני בחו"ל, השנה לא חגגתי עצמאות לישראל

מאת נגה פסו

ברוב עוונותיי הגעתי לחו"ל בדיוק בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. יום לפני הטיסה היה יום השואה ולא רק שנרדמתי בשלב המחשבה ואפילו לא בשלב הביצוע של לראות סרט בנושא השואה, אלא גם שאת הצפירה העברתי בכביש, בדרך להמיר שקלים לדולרים. הבטתי בדגלי ישראל על המכוניות בצפירה, עברה בי צמרמורת של קונפליקט בין עבר והווה, שואה ומדינה, להיות פה או לטוס לשם. נגמרה הצפירה, אחריה דממה.

שמעתי על אנשים שטסים לחו"ל ביום השואה, את הנכדה של שושנה ז"ל שהייתה באושוויץ גייסו ביום השואה, אבל ממני ציפיתי ליותר. ואמריקה קרובה.

טסתי לחו"ל במודעות שאני עתידה לפספס את החג האהוב עלי – יום העצמאות. ואולי תתפלאו, אבל אני טבעונית. המנגל, האש, הריחות והבשר הם לא הסיבה, אלא השמחה שבאוויר, שמחה שניכרת בכל פארק ואפילו באיי התנועה שבדרך.

לא נורא, חשבתי לעצמי, בלוס אנג'לס יש המון ישראלים וגם המון יהודים, בטוח אוכל לחגוג את יום העצמאות שם. ביום שלפני הטיסה קפצתי לשוק הכרמל. כשהייתי בשוק כבר הספקתי לשכוח שהיום יום השואה. השוק היה עמוס כרגיל, אולי גם כל האנשים שסביבי הספיקו לשכוח שהיום יום השואה, אכן עברו כמעט שעתיים מאז הצפירה.

בשוק חיפשתי דגלים, שרשרת דגלי ישראל אחת למרפסת של סבתא, בעצם שתי שרשראות, אחת עם דגלי ישראל והשנייה עם דגלי החילות, לחצר הקדמית של הבית ועוד אחת לי, לחו"ל. שרשרת עם דגלי החילות לא מצאתי. רוב המוכרים אפילו לא הבינו למה אני מתכוונת. האם צה"ל נשכח מהתמונה? ואיפה החלק של יום הזיכרון בעניין? הרי זיכרון החללים ושמחת העצמאות הם סיבה ותוצאה או לפחות כך חונכתי.

עם שקית מלאה בדגלי ישראל המשכתי לסבתא מלכה, שירי יום השואה ברדיו הזכירו לי שהיום יום השואה. עשיתי קניות ביום השואה, חשבתי לעצמי וגולה של אי נעימות סירבה להחליק במורד גרוני.
נכון שבמותם ציוו לנו את החיים, וגם הנספים בשואה הם חלק מהיסטוריה שבזכותה הגענו עד הלום, אבל איפה הכבוד המינימלי? חשבתי לעצמי, נגעלת מעצמי, בזמן שמחשבות על חו"ל שבו לעלות, למרות מילות השירים העצובות.

הגעתי לסבתא. את הדגלים החלטתי לא לתלות במרפסת, כי סבתא כבר לא קמה לשבת שם. הסבתא שלי, שפגשה את בעלה בפשיטה של הבריטים, שיש לה סליק בבית, ששכלה את בנה יגאל במלחמת יום כיפור לטובת העיניים של המדינה – הסבתא שלי מזכירה לי את המדינה. היא שמחה גם ביום הזיכרון כי אנחנו באים לבקר, אבל אין לה כוח לקום ולעשות שום דבר.

את השרשרת עם הדגלים אני אתלה מעל המיטה בלוס אנג'לס, לא צריך להתבלט או ליידע את כל השכנים, אפילו שחלק יהודים, למרות שאנחנו מוגנים, לפחות כך אומרים, ומוסיפים ואומרים ששואה נוספת לא תהיה כאן, והכל בזכות זה שיש לנו מדינה ואת הצבא החזק בעולם, כל כך חזק ומפואר ומוערץ, שאפילו דגלים לכבודו כבר לא מוכרים לקראת יום העצמאות. אבל יום העצמאות בגולה, במדינה שהיא לא המדינה שלך, זו החמצה, והרי איך תחגוג יום הולדת בלי כלת השמחה?

נזכרתי בסיפור החיים בגולה, שסיפרה לי בת דודה של אבי, ג'ודית. חברה שלה לבשה שרשרת עם מגן דוד, וזו היתה סיבה מספיק טובה בשביל כמה חבר'ה מלאי כעס, אלוהים יודע על מה, לגרום לה לבלוע את השרשרת. אחר כך ג'ודית חשבה לעלות לארץ, אבל אמה התנגדה, המחשבה נשארה בגדר מחשבה.

את שתי השרשראות שקניתי לבית אתלה לפני שאסע לשדה התעופה, כך קיוויתי, אבל לא יישמתי. לא הספקתי, והרי למרות שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם עדיין מנסים אותנו ועדיין צריך לעבור בדיקות ביטחוניות שלוש שעות לפני הטיסה. הנחתי את שרשראות הדגלים על השולחן בכניסה וביקשתי מאחותי שתתלה אותן במקומי, זה לא קרה, אבל כמה ימים דיברתי עם אבא בשיחות לונג-דיסטנס מרוחקות מדי והוא סיפר לי שהוא מתכנן לתלות אותן מחר.

נזכרתי בימי העצמאות בישוב שלי, היינו מחכים שיום הזיכרון יצא כדי לתלות את השלט, כחול-לבן כמובן, עם מספר השנים של ילדת היום הולדת, שהתחלפו בכול פעם שגדלה בשנה. המנורות הצבעוניות לעומתה לא התחלפו, אבל תמיד עבדו ותמיד היו חלק מהמסיבה. גם הקישוטים והשרשראות שהכנו מקרפים ומניירות בכול שבוע ההכנות, שהתחיל יום אחרי יום השואה. בינתיים ישבנו מול התמונה של דוד יגאל, שהונחה על השולחן בכניסה לבית. דוד יגאל לעולם לא יתבגר ונשאר בן 20, כמו בתמונה. לצדו נר נשמה, דולק, בוער, חי ומעיר את פניו, וגם פרח צהוב, אותו הפרח הצהוב הקבוע שנקרא נר הלילה, שאבא שם לו לקישוט. כילדה, כל פרח צהוב שראיתי, שאלתי את אבא אם הוא נר הלילה.

לקראת צאת יום הזיכרון, אחיי אחיותיי ואני כבר תכננו איפה בגינה נתלה מה. כשיצא יום הזיכרון יצאנו לפעולה.אחר כך, עייפים, אך מרוצים, עשינו סיבוב בכל הישוב הקטן שלנו והבטנו בבתים המקושטים האחרים. רצינו לזכות בתחרות הבית המקושט השנתי. אף פעם לא זכינו, אבל זה לא הפריע לנו לקשט את הגינה בכול שנה ושנה.

כשחופש פסח הסתיים היינו בודקים איזה קישוטים נשארו במחסן מהשנה הקודמת, ואמא הייתה מביאה בריסטולים וקרפים, הכול כחול לבן, למרות שאולי מיובא מסין, המקום בו גיליתי שמייצרים את רוב הדגלים לקראת יום העצמאות, כשגדלתי, כמה שנים אחרי.

בתיכון הייתי כותבת מכתבים לראשי הממשלה ולשרי הביטחון. רציתי לעזור למולדת שלי ולא רק ביום הולדתה השמח אלא בשעת צרה. היו לי תכניות איך לעצור את גל הפיגועים, הערות בנוגע לצמיחה בשטחים. היום אני בקושי מתעניינת מי ראש הממשלה, ודאי שלא אכתוב לו מכתב. כמו המדינה, כמו סבתא שלי, גם אני קצת עייפה. מעדיפה לחגוג לה יום הולדת מאשר להצילה.

סופרמרקט יהודי-אמריקאי. בין חומוס שכתוב עליו בעברית, מיובא מהארץ, אני קולטת בזווית העין שקיות קפואות עליהן כתוב באנגלית לובסטר ובייקון. נדהמת וחושבת לעצמי שתפסתי אותם על חם. מגלה שזה חיקוי לבייקון, חיקוי ללובסטר ועוד שאר החיקויים שבעצם עשויים מעוף או בשר כשר של מעלי גרה ומפריסי פרסה. אישה בלבוש מסורתי חותכת אותי עם העגלה ואני נזכרת כמה קשה היה למצוא פעם עבודה בשכונה היהודית בלונדון רק בגלל שלבשתי גופיה.

חצילים קטנים מדי, מלפפונים גדולים ונטולי טעם ולימונים גדולים אך קשים מדי. אני מחפשת קופסת צדקה בסופר היהודי הכשר שבשכונה. בן דוד שלי נתן לי כמה שקלים להעביר, כי: "שליחי מצווה אינם ניזוקים", אם זה יעזור לי להעביר את הטיסה בשקט, אז בסדר.. הסכמתי להיות שליחה, ועכשיו, עם חמישה שקלים ישראלים בכיס, אני מחפשת קופת צדקה מתאימה. כזאת שאני אבין מה כתוב עליה, ולמה הצדקה משמשת. בקושי מצאתי. הרב הזה והרב ההוא מעוטרים בכסף ובזהב על קופסאות עץ, במקום על קופסת פלסטיק צנועה ופשוטה, לא חבל לבזבז על קישוטים שכאלה? אין צדקה לעשות בכסף הזה? כשמצאתי קופת צדקה, שהצדקה בה משמשת לא רק ללימוד תורה, שלשלתי את המטבע פנימה. דווקא בסופרמרקט היהודי הרגשתי כל כך זרה, הכי זרה, יותר מבכול מקום אחר במדינה הענקית, העצומה הזאת, שנקראת אמריקה.

ביציאה מהסופר חיכו סטנדים עם עיתונים בחינם. על שערי העיתון דגלי ישראל, בתוספת רבי מחויך. לא מצאתי קשר בין השניים, אבל שמחתי שגם הרבי חוגג את יום העצמאות, ובעיקר שמחתי כי בין דפי העיתון ודאי אמצא מסיבת יום העצמאות לחגוג בה גם אני.

ליד העיתון, לוח שנה עברי. הבטתי בו וחיפשתי את היום הנוכחי. לא הייתי בטוחה באיזה תאריך נופלים יום הזיכרון ויום העצמאות, את יום העצמאות מצאתי בלוח, גם את יום השואה. אבל יום הזיכרון לחללי צה"ל חסר לי שם מאוד. המרובע עם התאריך 25-4 היה ריק מאירועים, והעדר האירוע הורגש בי מאוד. מצדה האחר של המשבצת בה נכתב יום העצמאות, נכתב אירוע קצת אחר, כנראה יום חשוב לנוכחים: הדלקת נרות, (עם ציור של נרות שבת שיהיה מודגש וברור), 7:16pm. על ציור של נרות שבת לגיטימי "לבזבז" דיו, אבל על צמד המילים "יום הזיכרון" כנראה שלא.

דיברתי עם אבא, שאמר שהוא מתפלא שיום העצמאות נכתב בלוח וגם יום השואה, שזרמים ביהדות מתכחשים לכל הקשור למדינה. והנה איתם אני חוגגת את יום העצמאות השנה. כששאלתי מדוע את יום השואה כן ציינו ואת חללינו לא, עניתי לעצמי ואמרתי שאולי הם קרובים רחוקים לחיים בגולה ולכן יש להם מן המשותף. נפגעתי מלוח השנה הזה, למרות שברור לי שבדף מנוילן עסקינן, נפגעתי, כעסתי, לא יכולתי לעבור לסדר היום האמריקאי של מה נקנה, את מי נבקר ואיפה נאכל. נפגעתי בשביל דוד יגאל שלחם עד שנורה, נפגעתי בשביל סבתא שנתנה את בנה הבכור בשביל המדינה, ונפגעתי בשם כל שאר האנשים שאיבדו את יקיריהם וגם בשם המדינה שספגה כל כך הרבה דם, די והותר דם כדי שרבנינו בחו"ל, שמתפללים אליה רק מרחוק, יראו לנכון לציין את יום הזיכרון.

עכשיו אבא מניח בעדינות את התמונה של יגאל אחיו על השולחן בכניסה ונזכר. מדליק את הנר, שם את הפרח במים ושותק. מחר בבוקר נחליט מי ייסע לסבתא לעמוד איתה בצפירה. השאר ייסעו בפקקים לבית העלמין הצבאי, לאזכרה הגדולה ביותר במדינה.

בדרך נשמע שירים עצובים על לוחמים אמיצים וחדורי מטרה ונחשוב כמה הזמנים השתנו. כל בני המשפחה ייפגשו ליד הקבר של יגאל, אני אף פעם לא זוכרת את מספר החלקה, אבל תמיד יודעת איך להגיע. אותם בני משפחה, ביחד עם עוד בני משפחת ישראל המורחבת, יחזיקו בקבוקי מים שיחולקו בכניסה, יענדו מדבקה של דם המכבים על דש החולצה, ויעמדו דום בצפירה. הפרצופים אותם פרצופים, מוכרים, כבר חברים טובים, חברים של שנים, משנה לשנה דור שני גדל, דור שלישי נולד, ילדים לובשים מדים, כולם ביחד נזכרים. גם מי שלא הכיר, מכיר בדרכו שלו את החללים.

אחר כך ניסע מבית העלמין הצבאי לסבתא. היא תשמח, גם כשיספרו סיפורים על יגאל שאני מכירה כבר בעל פה אבל רוצה לשמוע בכול פעם מחדש. דגלי ישראל יתנפנפו ויזכירו לנו שבמותם ציוו לנו את החיים, וכמה שעות מאוחר יותר המוזיקה ברדיו תתחלף לשמחה במיוחד ויתחילו חגיגות יום ההולדת למדינה.

ואני, בגולה, עדיין מחפשת מסיבת יום העצמאות. שמעתי שיש הופעה של אייל גולן, "יש איזה מקסיקנית שאוהבת יהודים וחולה על אייל גולן", מספרים לי ואני חושבת מה לה ולי, מה לה ולישראל, איך קרה שגם היא הוזמנה ליום הולדתה של המדינה? אבל אנחנו הישראלים מסבירי פנים, גם אם זה עולה לנו בהתבוללות חלילה, יש נסיבות מקלות של גרין קארד ועבודה, אבל העיקר שנתפלל מרחוק לאותה מדינה שאולי קצת נשכחה. ומקסיקנית במסיבת יום העצמאות לישראל, אני מניחה שגם לזה יש קסם מיוחד.

המסיבה בבלבואה פארק, בוואלי של לוס אנג'לס קליפורניה. בלבואה מזכיר לי את שם המשפחה של רוקי מהסרט, ואולי יש קשר לפארק, בכל זאת הוליווד ולא הולילנד. שמעתי שיש שם פריחה של עצי דובדבן, שמועה שזורקת אותי בכלל למדינה אחרת, ליפן. כל התפאורה הזאת והמחשבות שלי בכלל לא איתי כאן, הן 15 שעות טיסה ו-10 שעות אחורה בזמן, בישראל.

כל יום שעובר אני מתחזקת, ולא בדת אלא באמונה שלפה אני לא שייכת. במקום שמש יש עננים. בנשימה אני מגלה שלא מלאכים מעל עיר המלאכים אלא רק בשלטי הרחובות. אלה גם לא עננים, אלא זיהום אוויר. במקום איזכור של יום הזיכרון, ציור של נרות שבת. במקום ישראליות, דת.

אני לא מאשימה את אותם ישראלים, "היורדים", גם אני גרתי בחו"ל כמה שנים. אני מבינה את הבהלה לזהב ואת הסיפורים על איך הם פוחדים שייקחו להם את הוויזה או הגרין קארד, אם יטוסו לארץ ספק אם יוכלו לחזור, את הנישואים לצורך קבלת אשרת שהייה והיתר עבודה, אני גם מנסה להבין את הצורך להחליף את שם הולדתם בשם נוכרי כדי להקל על החיים, ולרגע אפילו כמעט מצליחה. עם זאת, אני ממש לא מצליחה להבין את בעל הבית הישראלי, שנשאר עם שם ישראלי, אבל מסרב לדבר בעברית עם ישראלים אחרים. מתקשה להיכנס לנעליו ובעצם גם לא הייתי רוצה.

בעיקר אני מבינה את המחשבה, שתושב חוזר – ידפקו אותו במס הכנסה. פה, כך אמרו לי, הם משלמים מיסים בכייף, כי מרגישים שלא מחפשים לדפוק אותם. מצד שני מתקמצנים על ביטוח ואי אפשר ללכת לרופא כשחולים. גם בישראל הם כבר לא יכולים – איבדו את הזכויות מזמן, לפני שנים. לא פה, לא שם, יותר באמריקה פחות בישראל, ועדיין מדלגים בין הרווחים שביניהן. אני מבינה אותם, אבל איך מדינה כל כך קטנה של מלחמה והישרדות יכולה להתחרות בארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות?

זאת אמריקה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארץ הניתוק והשכחה, שגם את יום הזיכרון בלוח השנה שכחו בה, מחקו או לא ציינו בכוונה. למה נדמה לי שלנו, הישראלים, הדרכון הכחול אף פעם לא מספיק? אמריקה של גרין קארד או כמו שאמר חבר דרום אפריקאי שפגשתי ברחוב: "יש לי גרין פספורט וגם זה מספיק לפעמים". הרי יש לנו ארץ – עובדה קיימת, נקודה, סימן קריאה.

הרבה חיוכים, רובם מזויפים, פלסטיק, הכול אפשרי כאן ובעזרת השם, אולי גם דרכון אמריקאי, כי אמריקה זה כאן והתחושה היא שפה יותר טוב. אווירה של הכל סבבה, יותר מדי סבבה, אין תחושה של קושי ואין צורך להתגבר על מכשולים, להעריך. במקום זה יש רי-פיל בחינם של קוקה קולה וזיהום אוויר בשפע. יש אולי חופש אבל אין עצמאות. גם לא סמלי עצמאות. אין קישוטי יום העצמאות, אין צפירה, אין דגלי ישראל על המכוניות בכביש, במקום זה מקסיקנית חוגגת עצמאות לישראל, מחפשת חתן ישראלי, יודעת בעל פה שירים של אייל גולן.

תליתי את הדגלים בחדר, כחולים-לבנים, עכשיו הם מביטים בי, שואלים איך קרה שבסוף נשארתי בבית. אני מנסה להסביר להם ולעצמי, השנה אני בחו"ל, השנה לא חגגתי עצמאות לישראל.

כמובן שאם הייתי בארץ, אולי הייתי יודעת שלא פספסתי כלום, אבל בהיותי בחו"ל אין לי דרך לדעת זאת. כיוון שאני בחו"ל, בטוח פספסתי.