ואם היא קיימת – היא למלחכי הפינכה.  השירה – הבאמת שירה – היא אמנות גדולה בגלל טבעה, מטבעה. אבל בגלל הידרדרות התרבותית-חינוכית ובוודאי השכלתית היא אבק.

רבים שעוסקים במה שהם קוראים לו שירה אינם ראויים לשם משוררים ובוודאי שלא להכרה. הם פרובוקטיבים, צעקנים, חנפנים, וסוחפים אתם משוררי דלי רוח – גרופים – לתוך קיבוץ של כלום. תופעה זו היא תוצאה ישירה של תרבות הרייטניג והטמטום. ואין זה מפתיע כלל שזה קורה בשירה – אבל על כך בפעם אחרת.

שירה, בעולם מסוכן של היטמטמות ששולטת גם בשולטים ובוודאי בנבערים שחדרו אליה, לצער המשוררים, חייבת להישמר.

שירה היא אומנות מאוד זעירה. מיניאטורית. בעולם כזה.

כי שירה שהיא באמת שירה היא שייכת לאנשים בודדים שמדברים למעטים. בעולם שכזה.

בכל העולם המערבי, אמנות זעירה נתמכת בידי הממסד, שמבין שאמנות מסוג זה – זעירה – לא יכולה לכלכל את עצמה.

מדינת ישראל של שנות האלפיים משדרת כבר אין סוף שנים שאין מקום משוררים, ואם יש מקום הרי שזה למקורבים.

ישראל לא מתעניינת בשירה.

לא רוצה את השירה.

היא רוצה רייטניג. זהו.

אביחי קמחי, אדם דובז'ינסקי, ח"כ אריה ביבי יצרו מקור לשאיפה קולקטיבית ואולי תיווצר גם היסטוריה.

אני מקווה שהשירה תיכנס למהלך בו היא תתנקה מ"המשוררים" דלי הכתיבה, מתקציבים מכורים, מחלוקת משאבים בלתי הוגנת וכל מה שלא צריך בה.

כי כפי שככתבתי כאן במאמרי השני, לקראת כנס המשוררים  בכנסת 2012 "שירה זו נשימה". http://megafon-news.co.il/asys/archives/42274

חוץ מזה ללימור הייתה טבעת מדליקה, ומחיה רעה מומלץ למי שלא מבין למה חיה רעה להמעיט בקריאה ובעיקר בקריאת שירה.

תודה רבה לאביחי ולאדם על שאפשרו לי לקחת חלק בכנס.

מיא