מי שרוצה לתת צדקה – שייתן בסתר ולא ינצל זאת ליחסי ציבור

אתם חושבים שאתם מעסיקים טובים? האם אתם יודעים מי עובד עבורכם ובשמכם? האם אתם משלמים שכר הוגן? תבדקו אם הייתם נותנים לבן משפחה שלכם לעבוד אצלכם. מאת תמי זילברג

מי שרוצה לתת צדקה – שייתן בסתר ולא ינצל זאת ליחסי ציבור

אתם חושבים שאתם מעסיקים טובים? האם אתם יודעים מי עובד עבורכם ובשמכם? האם אתם משלמים שכר הוגן? תבדקו אם הייתם נותנים לבן משפחה שלכם לעבוד אצלכם. מאת תמי זילברג

אתם חושבים שאתם מעסיקים טובים? האם אתם יודעים מי עובד עבורכם ובשמכם? האם אתם משלמים שכר הוגן? תבדקו אם הייתם נותנים לבן משפחה שלכם לעבוד אצלכם 

תמי זילברג

סיפורים על ניצול עובדים הם כבר לא חדשות. על כל סיפור שתשמעו, יש לכם בטח עשרה סיפורים משל עצמכם, שמוכיחים שעבריינות על חוקי העבודה היא הנורמה, והאכיפה רחוקה שנות אור מהצרכים.

לכן, הסיפור שעלה השבוע אצל קרן נויבך ("סדר יום", יום א'), ובו טענות על ניצול נערים שליחים ברשת סופר דוש בבת-ים, יכול היה לעבור לסדר היום ממש כמו כל עוולה אחרת מאותו ז'אנר. המדובר בנערים צעירים, שעבדו במשך שנים כשליחים של הרשת, לא קיבלו שכר כלשהו, לא זכו לתנאים סוציאליים בסיסיים וחיו מטיפים בלבד. ואם מישהו מהם נפצע או חלה? בעיה שלו.

מה שהקפיץ את הפיוזים הפעם היו דווקא התגובות של עו"ד סיגל פעיל, המייצגת את רשת המרכולים.

בטונים זועמים הצהירה עו"ד פעיל, שהיא תומכת בעבודה מאורגנת, ואיך בכלל אפשר לטעון עליה אחרת? לכן, ברור שהיא תומכת בכך שהצעירים המנוצלים יתארגנו ויהיו מיוצגים כראוי. אך לפי הבנתה, הם צריכים להתארגן מול המעסיק שלהם, ורשת דוש – כך עו"ד פעיל – איננה המעסיק שלהם!

רשת דוש עובדת עם קבלני משנה, ולכן אין היא אחראית לתנאי העבודה של הצעירים. עוד יותר מכך, זועקת עו"ד פעיל: עכשיו – אחרי שהסיפור נחשף, ואחרי שהסתדרות הנוער העובד והלומד החלה לטפל בפרשה, בעלי רשת דוש נחלץ לעזרת הצעירים והוא דורש מקבלני המשנה להכיר בהם כעובדיו, אחרת יסיים את ההתקשרות איתם!

הפגנה של עובדי קבלן בירושלים (צילם: טוהר ג'יקובסון)
הפגנה של עובדי קבלן בירושלים (צילם: טוהר ג'יקובסון)

עו"ד פעיל איננה מחמיצה את ההזדמנות לנקוט במנהג הישראלי, הנלוז לטעמי, לנפנף בצדיקותם של מעסיקים ש"תורמים לקהילה" ונחשבים נדבנים גדולים. המנהג הזה מתכתב היטב עם המנהג הישראלי האחר, זה של "חזרה בתשובה" כשמסתבכים עם רשויות החוק.

נדבנות ותרומה לקהילה אינן ניהול עסקים אלא ניהול עניינים בין הפרט לבין בוראו. רוצים חברה צודקת? הפסיקו לנפנף בתרומות ופילנתרופיה. מי שרוצה לתת צדקה – שייתן אותה בסתר, ולא יהפוך אותה לקרדום לחפור בו.  אתם חושבים שאתם מעסיקים טובים? ענו לעצמכם על כמה שאלות בסיסיות: האם אתם יודעים מי בכלל עובד עבורכם ובשמכם? האם אתם משלמים שכר הוגן? האם אתם דואגים לשלום העובדים? האם הייתם נותנים לבן משפחה שלכם לעבוד אצלכם?

הנערים השליחים עבדו מחצר השליחויות של הרשת אך לא היו עובדיה. למה? כדי לחסוך כמה גרושים? את אותם גרושים שבעלי הרשת אחר כך "יתרום לקהילה" בתמורה לפרסומים בתקשורת המקומית? בתמורה לכיבודים?

כדאי לכולנו לוותר על התרומות האלה, לפסול אותן ברמה ערכית עקרונית, ולדרוש העסקה הוגנת.

נכון, הנערים השליחים לא כרתו שום חוזה עם הרשת, אבל הם שירתו את הרשת ואת בעליה. לכן, לתפישתי, הם עובדי הרשת ולא עובדי הקבלן שעשק אותם.

מי שבעיני עשק את הצעירים היה בעלי הרשת, שעד עכשיו מסרב להכיר באחריותו כלפיהם. ואין זה משנה שהוא מעסיק עובדים אחרים והם מאוד מרוצים. מה שמשנה זו העובדה, שהוא לא מעסיק את השליחים שלו ומעדיף להרוויח כמה גרושים רעים על גבם.

האמיתות הבסיסיות ביותר של אחריות חברתית

אולי אין זה מקרה, שבעלי הרשת בחרו בעו"ד פעיל, הידועה במיתוג החברתי שלה. מה שמקומם הוא, שעורכת הדין, שכל כך נזעקה נגד הדימוי האנטי-חברתי שעלול לדבוק בה, כשלה, לדעתי, בהבנת האמיתות הבסיסיות ביותר של אחריות חברתית.

כבר בשנת 2006 דיברה השופטת סיגל דוידוב-מוטולה על "עצימת עיניים" של מעסיק "מלראות את ההפרה הבוטה של חוקי המגן שהתרחשה מידי יום בחצריו". נכון, המקרה היה שונה. אבל העיקרון היה זהה. גם בחצרי המרכולים התרחשה מדי יום הפרה בוטה של חוקי מגן, שלא לדבר על הפרה בוטה של אנושיות בסיסית.

קשה להאמין שעו"ד פעיל אינה רואה זאת, וקשה עוד יותר להאמין שהיא באמת חושבת שרשת המרכולים לא צריכה להיות מעסיק ישיר והוגן של השליחים, שסוחבים את המוצרים אל בתי הלקוחות.

מתקבל הרושם שהרשת נקטה את שיטת שלושת הקופים

אם הרשת רוצה לשמור על תדמיתה כרשת זולה ואין באפשרותה לממן שכר לשליחים – שלא תספק שירות כזה. הרושם המתקבל במקרה זה הוא, שהרשת נקטה את שיטת שלושת הקופים – אנחנו זולים, וזה הכל! רוצים שליחויות? זה לא אנחנו, זה הקבלן בחוץ, בחצר. ולכן אנחנו לא יודעים כמה הוא משלם. לא מדברים על זה, לא שומעים ולא רואים. קבלן המשנה אשם בכל. לא אנחנו.

ובשורה התחתונה מי באמת אשם?

אנחנו. אנחנו, הציבור, שמאפשר לעושק הזה להמשיך להתקיים, תוך התעלמות מהפגיעה המתמשכת בחלשים ביותר. מה הפתרון? לבדוק היטב ולא לעצום עיניים נוכח ההתעמרות. כשמחירים בלתי סבירים בעליל, אין ספק שמישהו בשרשרת האספקה נפגע, ונפגע אנושות. אסור לנו לאפשר את זה.

סולידריות חברתית זה לא תרומה לקהילה. סולדיריות חברתית זה להפסיק לשתף פעולה עם הפגיעה הזו. היום זה הם, מחר זה אנחנו.

אתם חושבים שאתם מעסיקים טובים? האם אתם יודעים מי עובד עבורכם ובשמכם? האם אתם משלמים שכר הוגן? תבדקו אם הייתם נותנים לבן משפחה שלכם לעבוד אצלכם 

תמי זילברג

סיפורים על ניצול עובדים הם כבר לא חדשות. על כל סיפור שתשמעו, יש לכם בטח עשרה סיפורים משל עצמכם, שמוכיחים שעבריינות על חוקי העבודה היא הנורמה, והאכיפה רחוקה שנות אור מהצרכים.

לכן, הסיפור שעלה השבוע אצל קרן נויבך ("סדר יום", יום א'), ובו טענות על ניצול נערים שליחים ברשת סופר דוש בבת-ים, יכול היה לעבור לסדר היום ממש כמו כל עוולה אחרת מאותו ז'אנר. המדובר בנערים צעירים, שעבדו במשך שנים כשליחים של הרשת, לא קיבלו שכר כלשהו, לא זכו לתנאים סוציאליים בסיסיים וחיו מטיפים בלבד. ואם מישהו מהם נפצע או חלה? בעיה שלו.

מה שהקפיץ את הפיוזים הפעם היו דווקא התגובות של עו"ד סיגל פעיל, המייצגת את רשת המרכולים.

בטונים זועמים הצהירה עו"ד פעיל, שהיא תומכת בעבודה מאורגנת, ואיך בכלל אפשר לטעון עליה אחרת? לכן, ברור שהיא תומכת בכך שהצעירים המנוצלים יתארגנו ויהיו מיוצגים כראוי. אך לפי הבנתה, הם צריכים להתארגן מול המעסיק שלהם, ורשת דוש – כך עו"ד פעיל – איננה המעסיק שלהם!

רשת דוש עובדת עם קבלני משנה, ולכן אין היא אחראית לתנאי העבודה של הצעירים. עוד יותר מכך, זועקת עו"ד פעיל: עכשיו – אחרי שהסיפור נחשף, ואחרי שהסתדרות הנוער העובד והלומד החלה לטפל בפרשה, בעלי רשת דוש נחלץ לעזרת הצעירים והוא דורש מקבלני המשנה להכיר בהם כעובדיו, אחרת יסיים את ההתקשרות איתם!

הפגנה של עובדי קבלן בירושלים (צילם: טוהר ג'יקובסון)
הפגנה של עובדי קבלן בירושלים (צילם: טוהר ג'יקובסון)

עו"ד פעיל איננה מחמיצה את ההזדמנות לנקוט במנהג הישראלי, הנלוז לטעמי, לנפנף בצדיקותם של מעסיקים ש"תורמים לקהילה" ונחשבים נדבנים גדולים. המנהג הזה מתכתב היטב עם המנהג הישראלי האחר, זה של "חזרה בתשובה" כשמסתבכים עם רשויות החוק.

נדבנות ותרומה לקהילה אינן ניהול עסקים אלא ניהול עניינים בין הפרט לבין בוראו. רוצים חברה צודקת? הפסיקו לנפנף בתרומות ופילנתרופיה. מי שרוצה לתת צדקה – שייתן אותה בסתר, ולא יהפוך אותה לקרדום לחפור בו.  אתם חושבים שאתם מעסיקים טובים? ענו לעצמכם על כמה שאלות בסיסיות: האם אתם יודעים מי בכלל עובד עבורכם ובשמכם? האם אתם משלמים שכר הוגן? האם אתם דואגים לשלום העובדים? האם הייתם נותנים לבן משפחה שלכם לעבוד אצלכם?

הנערים השליחים עבדו מחצר השליחויות של הרשת אך לא היו עובדיה. למה? כדי לחסוך כמה גרושים? את אותם גרושים שבעלי הרשת אחר כך "יתרום לקהילה" בתמורה לפרסומים בתקשורת המקומית? בתמורה לכיבודים?

כדאי לכולנו לוותר על התרומות האלה, לפסול אותן ברמה ערכית עקרונית, ולדרוש העסקה הוגנת.

נכון, הנערים השליחים לא כרתו שום חוזה עם הרשת, אבל הם שירתו את הרשת ואת בעליה. לכן, לתפישתי, הם עובדי הרשת ולא עובדי הקבלן שעשק אותם.

מי שבעיני עשק את הצעירים היה בעלי הרשת, שעד עכשיו מסרב להכיר באחריותו כלפיהם. ואין זה משנה שהוא מעסיק עובדים אחרים והם מאוד מרוצים. מה שמשנה זו העובדה, שהוא לא מעסיק את השליחים שלו ומעדיף להרוויח כמה גרושים רעים על גבם.

האמיתות הבסיסיות ביותר של אחריות חברתית

אולי אין זה מקרה, שבעלי הרשת בחרו בעו"ד פעיל, הידועה במיתוג החברתי שלה. מה שמקומם הוא, שעורכת הדין, שכל כך נזעקה נגד הדימוי האנטי-חברתי שעלול לדבוק בה, כשלה, לדעתי, בהבנת האמיתות הבסיסיות ביותר של אחריות חברתית.

כבר בשנת 2006 דיברה השופטת סיגל דוידוב-מוטולה על "עצימת עיניים" של מעסיק "מלראות את ההפרה הבוטה של חוקי המגן שהתרחשה מידי יום בחצריו". נכון, המקרה היה שונה. אבל העיקרון היה זהה. גם בחצרי המרכולים התרחשה מדי יום הפרה בוטה של חוקי מגן, שלא לדבר על הפרה בוטה של אנושיות בסיסית.

קשה להאמין שעו"ד פעיל אינה רואה זאת, וקשה עוד יותר להאמין שהיא באמת חושבת שרשת המרכולים לא צריכה להיות מעסיק ישיר והוגן של השליחים, שסוחבים את המוצרים אל בתי הלקוחות.

מתקבל הרושם שהרשת נקטה את שיטת שלושת הקופים

אם הרשת רוצה לשמור על תדמיתה כרשת זולה ואין באפשרותה לממן שכר לשליחים – שלא תספק שירות כזה. הרושם המתקבל במקרה זה הוא, שהרשת נקטה את שיטת שלושת הקופים – אנחנו זולים, וזה הכל! רוצים שליחויות? זה לא אנחנו, זה הקבלן בחוץ, בחצר. ולכן אנחנו לא יודעים כמה הוא משלם. לא מדברים על זה, לא שומעים ולא רואים. קבלן המשנה אשם בכל. לא אנחנו.

ובשורה התחתונה מי באמת אשם?

אנחנו. אנחנו, הציבור, שמאפשר לעושק הזה להמשיך להתקיים, תוך התעלמות מהפגיעה המתמשכת בחלשים ביותר. מה הפתרון? לבדוק היטב ולא לעצום עיניים נוכח ההתעמרות. כשמחירים בלתי סבירים בעליל, אין ספק שמישהו בשרשרת האספקה נפגע, ונפגע אנושות. אסור לנו לאפשר את זה.

סולידריות חברתית זה לא תרומה לקהילה. סולדיריות חברתית זה להפסיק לשתף פעולה עם הפגיעה הזו. היום זה הם, מחר זה אנחנו.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן