כמו כל רשג"דית טובה בדימוס, הצבתי ערכים, מטרות, תכננתי פעילויות, ולבסוף גייסתי את כוח המשימה. או לפחות ניסיתי. סקס ייאוש ויונה יהב פרק 10, אבודים 

מאת עופרי כרמלי

>>> הפרק הקודם: היום יומולדת, ולהפגיש את הבחור החדש עם החבר'ה זו נקודת ציון בקשר

באופן עקרוני אני מחזיקה מעצמי בחורה של מערכות יחסים ארוכות, בחורה שיודעת לבנות קשר קרוב, ליצור אינטימיות, ולהחזיק שגרה מגוונת. הרבה קומפלימנטים במשפט אחד, אבל בחורה צריכה לדעת מה הן נקודות החוזק שלה. גם בחור, בעצם.

עם הראל הרגשתי שאני שוב ושוב מאכזבת את עצמי, לא מצליחה להתקרב, לא מצליחה לחדור את השריון, לא מצליחה לחלץ ממנו אפילו פרט מידע אחד שהוא אישי באמת, כזה שלא מופיע בקורות החיים או במעבה הוול. זה קצת הפתיע אותי ובעיקר תסכל, כי בדרך כלל בחורים נוטים להשתפך בפניי כאילו הייתי מינימום תא וידוי בקצה רחוב החלונות האדומים. א' טוענת שאני יותר מדי סבלנית לחפירות שלהם, לפעמים אני אפילו מסכימה איתה, בדרך כלל זה הרבה אחרי שמצאתי את עצמי שוקלת לחייב את הבחור התורן בתעריף של 300 שקל בשעה על הטיפול.

בכל אופן, הראל ואני יצאנו כבר כמעט חודש, והתקופה שנשבעתי לשמור אותו עמדה להסתיים. הוא כבר הכיר את החברים שלי ואני התחלתי להכיר את שלו, בילינו יחד את רוב הערבים, ובין אם יצאנו או נשארנו בבית הרגשתי שאני "יוצאת איתו", ושאנחנו רחוקים שנות אור מהמצב שבו נהפוך לחברים, אולי כי הדבר שבבסיס המושג – החברות עצמה – נעדר מהקשר שלנו. כל נסיונותיי הטבעיים והמאולצים להתאהב בו לא צלחו. אחרי כל הנסיונות הרגילים להתקרב ולהתחבר, החלטתי שמה שאנחנו צריכים זו משימה משותפת, פעילות קבוצתית מגבשת לשניים, אם תרצו. כמו כל רשג"דית טובה בדימוס, גם אני ידעתי שצריך להכין את המערך מראש, לכן הצבתי ערכים, מטרות, תכננתי פעילויות, ולבסוף גייסתי את כוח המשימה. או לפחות ניסיתי.

"אז איך מתאים לך טיול ביום שישי, מותק?" שאלתי בקול עולץ, "אתה לא צריך להביא שומדבר, רק את עצמך, בגדים נוחים, נעלי הליכה, מים, ומצברוח טוב!" אולי הגזמתי קצת עם אווירת הצופים, אבל היו לי כוונות טובות.

הבנתי שאין מנוס, צריך לשלוף את התותחים הכבדים

"מה פתאום טיול עכשיו סתם ככה? אין לנו מסלול, צריך לראות איך מזג האוויר, ובכלל חשבתי לשחק כדורסל עם החבר'ה", הגיעה תשובה צוננת מכיוונו, בין גרבוץ לזפזופ. הבנתי שאין מנוס, צריך לשלוף את התותחים הכבדים, אימצתי את הפרצוף הכי חמוד שיכולתי לעטות על פניי, התקרבתי אליו, העברתי את אצבעותיי בשערו והמתקתי לו: "הכל מסודר! ונחזור בזמן למגרש…". ראיתי בעיניו שזה עבד, אבל פיו התעקש לומר שטוב, בסדר, נראה.

בשישי בבוקר ארזנו את עצמנו וקצת צידה לדרך ונסענו ליערות הכרמל. בדרך, עברנו בכיכר ליד האוניברסיטה, שהפועלים של יונה טרחו אתמול במשך שעות לשתול בה צבעונים רעננים וזקופים.  הפניתי את תשומת ליבו לפרחים היפים.

"נההה, זה לא שווה, הם לא אמיתיים", הפטיר בבוז גלוי.

"מה זאת אומרת לא אמיתיים?" תהיתי.

"סתם שתלו אותם פה. הם לא אמיתיים".

לא לגמרי הבנתי את הקשר בין זה שהם שתולים לזה שהם לא אמיתיים, אבל התחלתי להרגיש שגם אותי סתם שתלו פה ושגם זה לא כל-כך אמיתי.

חנינו בשוויצריה הקטנה והתחלנו לרדת באחד השבילים המסומנים. היה בוקר מקסים, הרכבנו  משקפי שמש ואחזנו ידיים, אבל הלב היה ריק. התחלתי לספר לו על זכרונות הילדות שלי מההרים האלו – הוא לא התעניין. התעניינתי בזכרונות הילדות שלו – הוא לא שיתף פעולה. אוקיי, רשג"דית,  אמרתי לעצמי, בא לך לחבוט אותו באיזה עץ, אבל אי אפשר, כזכור הוא הרווק המוצלח האחרון בעיר הזו. הבאת אותו לכאן כדי להתגבש, זה הזמן לשלוף מהשרוול משחקי דרך.

המשחק הראשון נדחה על הסף, בשני הוא חשש להפסיד, השלישי כלל שירי מוראל וכשהתחלתי לשיר הוא ביקש שאשתוק. בשלב הזה חשבתי שמשחק הדרך הטוב ביותר יהיה ללכת לדרכים נפרדות.

ניצלתי רגע שהראל הלך להשקות את השיחים, מצאתי קצת קליטה ושלחתי ליונה סמס היסטרי "S.O.S! אני תקועה עם פוצ-אל באמצע היער, ואני לא יכולה לשאת אותו עוד רגע אחד!"

המשכנו ללכת, אני מזמזמת לעצמי, הוא 30 צעדים לפניי, נחוש לא לשמוע אותי.

ביפ ביפ. "אמ הוא גורמ לך זבל, הוא לא שווה אצ זה!" הגיעה התשובה.

שמחתי שיונה הצליח להתגבר על המחסום הטכנולוגי, והבנתי שגם אם הוא כותב קצת עילג, הוא זודק, זאת אומרת… צודק.

אבל החלטתי לדחות את הפרידה עד אחרי שנצא מהיער, כי בכל זאת אין לי כוח עכשיו לחפש טרמפים מדלית אל-כרמל.

המשך ביום שישי הבא