פתאום, עם האוהל הראשון ברוטשילד, החל להיווצר מרחב בו יכולתי להיות. רקמנו שותפות בה יכולתי בראשונה להיות שותף מלא, בלי הצורך לעבור בדיקה בטחונית או רקטלית מאת רביע פאהום אני רביע פאהום סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מחר אני אמור לשבת בכיתה, לכתוב את העבודות האחרונות לסיום התואר, לעשות מבחנים – כדי שבתוך כמה חודשים […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
פתאום, עם האוהל הראשון ברוטשילד, החל להיווצר מרחב בו יכולתי להיות. רקמנו שותפות בה יכולתי בראשונה להיות שותף מלא, בלי הצורך לעבור בדיקה בטחונית או רקטלית
- מאת רביע פאהום
אני רביע פאהום סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מחר אני אמור לשבת בכיתה, לכתוב את העבודות האחרונות לסיום התואר, לעשות מבחנים – כדי שבתוך כמה חודשים אוכל לצאת ולהתחיל לעבוד.
אבל אני, מחר, לא יכול לחזור ללימודים.
בשבילי, הקיץ לא נגמר. אני הגעתי לעיר הזו מנצרת כדי ללמוד. מאחוריי ארבע שנים ארוכות של נסיונות למצוא דיור כאן, כל שנה אני עובר את אותו מסע חיפושים. למצוא דירה אחרי דירה, להתגבר על המחירים הגבוהים והעלויות הקשות, וגם להתמודד עם האפליה, עם הקרעים בחברה בישראל, עם אי השוויון.
ואז בא הקיץ הזה, וצעקנו יחדיו "עד כאן".
פתאום, עם האוהל הראשון ברוטשילד, החל להיווצר מרחב בו יכולתי להיות. רקמנו שותפות בה יכולתי בפעם הראשונה לקחת חלק, שותף מלא. בלי הצורך לעבור בדיקה בטחונית או רקטלית בכניסה. שם בנקודה הזאת, התהוותה מהפכה תודעתית, שאיפשרה היווצרות שינוי אמיתי. לחברה חדשה בישראל.
עתיד שכולל גם יהודים וגם ערבים איפשר את הקמתם של מאהלים בכל יישוב בארץ, וביניהם 22 מאהלים בכפרים ובערים ערביות. מצוקת הדיור, ואצלנו מצוקת הקרקעות, נתגלתה כמצוקה משותפת, בין נצרת לעפולה, בתוך שכונות כואדי אלניסנאס, הדר ומרכז הכרמל, בין הבדווים בנגב לקריית שמונה, ובין שכונת התקווה ליפו, האין זו אותה מצוקה ואותה מהפכה ואותה תקווה, שהתפתחה, כנראה, רק אצלנו, המוחים. ממשלת ישראל ראתה את הקיץ האחרון ונותרה בשתיקתה.
מדובר תמיד באותו עושק. מדובר באותו שלטון של טייקונים
סיפורי האישי מתגמד לעומת סיפורים אחרים. המאבק שלנו הוא מאבק נגד העושק, כי מאחורי כל נעשק – יש עושק. ותתפלאו – מדובר תמיד באותו עושק. מדובר באותו שלטון של טייקונים, שמנצלים את האזרחים בתקופות של עושר, אבל מגלגלים עליהם את העלויות בעת משבר. מאבקנו המשותף הוא מאבק לעתיד אחר, אחד – טוב יותר עבור כל מי שחי פה: יהודים, ערבים, גברים ונשים, חילונים ודתיים.
אנחנו, הסטודנטים, לא יכולים לעבור על זה בשתיקה. אנחנו לא יכולים לחזור ללימודים כאילו הקיץ היה רק עונה חולפת. השנה, האוהלים יהפכו לכיתות. והכיתות יהפכו לקמפוסים, והקמפוסים לערים, ובכל הארץ, הסטודנטים יחזיקו את הקול הבהיר, הברור, שדורש צדק חברתי, לנו, לכולנו, לכולכם. כמו במקומות אחרים בעולם, ציבור הסטודנטים ירעיד את חומות האטימות של הממשלה. ניאבק ביחד לבניית שיח חדש, כלכלה חדשה, ומרחב דמוקרטי אזרחי ושיוויוני, שיכלול את כולנו, ולא האחד על חשבון השני. אנחנו יוצאים מכאן לדרך חדשה, דרך שתהפוך את המדינה הזו למקום שבו פשוט טוב יותר. טוב יותר לחיות, טוב יותר לעבוד, טוב יותר ללמוד.
אני לא באתי לכאן לנאום כערבי. לא באתי רק כדי לספר לכם על המצוקות של האוכלוסיה הערבית. להגיד לכם שגם לנו יש בעיות דיור. שאצלנו אין, למשל, תכניות מתאר לערים ולכפרים, שכל בניה הופכת לבלתי חוקית. שיש עשרות אלפי אזרחים שחיים בלי מים ובלי חשמל – כאן בישראל של 2011, וששכונות שלמות בלוד ורמלה מיועדות להריסה כשלאנשים שגרים בהם אין לאן ללכת. את המאבקים האלה, כמו מאבק הדיור, צריכים לנהל יחדיו, אני באתי לכאן כדי לעבוד ביחד, אתם איתי ואני אתכם, על אותו עתיד חדש. כדי לספר לכם על האלטרנטיבה שלנו – מדינה שאחראית לאזרחיה. מדינה שמבינה שהזכות לקורת גג היא זכות של כולנו, שהזכות לחינוך טוב, איכותי וחינם היא הזכות שלנו, שהזכות למים, חשמל ושאר מוצרי היסוד במחירים הגיוניים ושווים לכל נפש היא זכות יסוד. שהזכות לרפואה ובריאות טובה ונגישה היא הזכות של כולנו.
הסטודנטים בישראל משלמים על השכלתם יותר מברוב המדינות בעולם. שלא כמו במערב, אנחנו לא מקבלים שום תמיכה – דווקא בתקופה שבה אנחנו מקבלים את ההחלטות החשובות בחיינו. כפי שמערכת החינוך בגיל הצעיר עושקת את חניכיה והוריהם, ומבטיחה שרמת החינוך של הילד תהיה תואמת לרמת ההכנסה של הוריו – כך גם באוניברסיטה. אם אין לך כסף, אין לך סיכוי. אם אין לך כסף, אתה לא שייך. במדינת ישראל, הפוטנציאל שלך הוא גודל הארנק שלך. לא יותר.
ב-2011, ממשלת ישראל צריכה להבין: לכל אזרח ואזרחית יש זכויות. אנו נמצאים במאבק על מדינה לכולנו ולא לעשירים בלבד. עורו. קומו. האבקו. הפגינו. תהיה כאן חברה חדשה, דמוקרטית יותר, צודקת יותר, שוויונית יותר, בה אדם יכול להתפרנס בכבוד, לגור בכבוד, לחיות בכבוד, אנחנו, כצעירים, כסטודנטים וסטודנטיות, לא יכולים להרשות לעצמנו לחזור לשגרה מחר, ולא נחזור עד שנראה את השינוי מתרחש. אנחנו, בעיקר אנחנו, מוכרחים להמשיך להיאבק למען מדינה אשר תנחיל שיוויון כלכלי, דמוקרטי, מגדרי ואזרחי לכלל אזרחיה, מדינה לכולנו.