החברה היהודית, המבקשת לראות בעצמה חברה נאורה וכזו שאינה מבדילה בין אדם לאדם, שוכחת את החברה הערבית, כחמישית מתושבי הארץ, ביום חגה. האם לכל הפחות הגופים הציבוריים והכלכליים, שמרוויחים במישרין מן הציבור הערבי, אינם יכולים לעשות את המאמץ הקטן הזה ולהעניק לערבים תחושת שייכות וכבוד?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בכל פעם שצום הרמדאן בן חודש הימים מתרגש עלינו, המוסלמים (אך לא רק), מתעוררת בי הציפייה לראות שינוי כלשהו ביחס ובכבוד שמעניקה החברה הישראלית לאוכלסיה הערבית בארץ. אבל, כלום! כאילו הערבים לא קיימים במדינה. כאילו שאנו לא מהווים כרבע מאזרחיה. למה לא שומעים את ברכת "רמדאן כרים" מצד החברה היהודית אל הערבים, באותה מידה שאנו, הערבים, דואגים תמיד לברך ב"חג שמח" בכל חג של החברה היהודית?!
לקראת כל חג יהודי, יוצא כל גוף תקשורת בארץ באיחולי "חג שמח". העמודים הראשונים של העיתונים לובשים חג, הג'ינגלים בתחנות הרדיו השונות מתנגנים בלא הרף, ותשדירים מציפים את ערוצי הטלוויזיה ואתרי החדשות ברשת. אבל כאשר החברה הערבית חוגגת את החג שלה – אלם מוחלט. מדוע? אינני יודע.
אינני יודע מדוע אמצעי התקשורת הלא-ערביים לא מאחלים לנו חג שמח. הרי כולם, ללא יוצא מהכלל, נהנים מאיתנו, הן כספית והן מבחינת מעורבות ולקיחת חלק בפעילותם. ערבים צופים הרי בערוצים השונים ותורמים לרייטינג שלהם; ערבים קוראים עיתונים ותורמים לרווחים של בעליהם; ערבים מבקרים באתרי החדשות ותורמים להעלאת מספר הצופים בהם; ערבים מבקרים באתרי הספורט השונים ותורמים להם לא מעט. למה, אם כן, אף אחד מהגופים הללו אינו מאחל לערבים חג שמח? תהא הסיבה אשר תהא, אני רואה בדבר הפגנה של בורות, חוסר התחשבות וחוסר יכולת או רצון לכבד את האחר.
הגישה וההתנהגות הזו, היא בזויה ומבזה. שכן החברה הערבית אינה רק חלק מהמדינה, היא אף תורמת לה רבות ובכל פן אפשרי. די בידיעה שהיא מכניסה לא מעט כסף לכיסיהם של בתי עסק וגופים כלכליים רבים בארץ. כל אלה שמחים מאוד על כל שקל שערבי מוציא מכיסו ומשלשל לכיסם, אבל ברגע שבו נדרש מהם המאמץ המינימלי – הם לא סופרים אותנו. גם חברות עסקיות רבות מתעלמות כליל מהאיחול הפשוט הזה. אלו שכבר יוצאות באיחולים, בעיקר חברות הסלולר, עושות זאת תוך התייחסות למבצעים מיוחדים לחודש הרמדאן. כלומר, מדובר באינטרס עסקי נטו.
אינני יכול שלא לבוז לתרבות ולהתנהגות הזו. איננו מחכים לאיחולים מיוחדים כלשהם מכם, אבל אני סבור שהערבים בארץ בהחלט ראוים לזכות באיחולים לרגל חגיהם כשם שהם מאחלים במקרה ההפוך. לכם, והם מאחלים! הייתי מצפה מחברי הכנסת הערבים, שיפעלו כדי להכריח, כן להכריח (כן, זה נשמע דיקטטורי משהו, אבל הרי ישראל כבר מזמן הפכה לדיקטטורה דמוקרטית…) את הגופים הללו לאחל לנו חג שמח. יותר מכך – להכריח את ערוצי החדשות לאחל לנו חג שמח בפתח המהדורה המרכזית, בדיוק כשם שהם מאחלים חג שמח בחגים היהודיים. שכן, האם יש הבדל בין חג שלנו לשלהם? בוודאי שלא. איש איש עם חגיו ועם מנהגיו. אז מה הבעיה הגדולה להתאמץ מעט ולזכור את החגים שלנו כשם שאנו זוכרים את שלכם?
במחשבה שנייה, אל תאחלו לנו חג שמח. רק לעולם אל תטענו שאתם מכבדים כל אדם ולא חשובה מה היא הדת שלו.
דרור זנדמן
9 ביולי 2013 @ 20:27
צודק לחלוטין, והפתרון יבוא רק דרך חינוך בבתי ספר, ולימוד השפה הערבית היפיפיה. אבותינו הזניחו, ועלינו החובה לתקן
יאן
9 ביולי 2013 @ 20:25
אני אניח את זה פה.
http://www.facebook.com/photo.php?v=524686334247657&set=vb.249079055141721&type=2&theater
צ'ארלס ארתור ג'יימס
1 באוגוסט 2012 @ 18:21
לפני שלוש שנים, העיד אל פיטר (החג שבא בסוף חודש הרמאדן) וראש השנה יצאו באותם הימים או ממש צמודים. בטלוויזיה התימנית עשו משדר מיוחד לכבוד המאורע, והביאו זמר תימני ערבי-מוסלמי וזמר תימני ערבי-יהודי ושניהם שרו ביחד בתימנית (ובאחד השירים הזמר היהודי שר גם בעברית). אני מרף לכם את את אחד השירים, מתורגם, שנקרא "דיכר אל מחיבה" (זיכרון האהבה). אפשר רק לאחל לנו שגם אנחנו נעשה יום אחד משדר שכזה שייתן ביטוי לזמרים ולתרבויות שונות בחברה הישראלית.
מה גם שחודש הרמאדן מתקשר לצדק חברתי: הסיבה שצמים היא כדי שנזכור את העניים ואת הרעבים. את אלו שאינם זוכים לאכול במשך כל השנה. אז אני אומנם לא צם, אבל אני מאחל לכולנו רמאדן כרים.
ממני,
תימני ערבי-יהודי.
http://www.youtube.com/watch?v=-eyuwOO0jgY
יוסי
22 ביולי 2012 @ 12:46
הנקודה המעניינת היא שהערבים בישראל יודעים הרבה מאד על החברה היהודית בישראל. היהודים בישראל, לעומת זאת, מרביתם הגדול בורים ועמי ארצות ביחס לחברה הערבית בישראל.
לא יודעים ערבית חוץ מכמה קללות. לא יודעים דבר וחצי דבר על מצבה של החברה הערבית בישראל מלבד סטריאוטיפים גזעניים מבית היוצר של התקשורת הישראלית ומערכת החינוך הישראלית.
ברור שאללה אכבר מתקשר בדמיון היהודי הישראלי הממוצע לטרור. זהו חלק מהתוצאה של הבורות היהודית הישראלית ביחס לערבים ולאסלאם. בורות שצריך להפיג ולא להצדיק.
אחת הדרכים היא למידת השפה הערבית. כשמתחילים ללמוד אותה באמת מגלים עד כמה היא דומה לעברית ועד כמה אין סיכוי אלא שמדובר בתרבויות אחיות ובשפות אחיות. השפה העברית האשכנזית שהשתלטה על ישראל הפכה את היהודים והערבים לאויבים. זו תופעה חדשה בהיסטוריה של שני העמים ושתי הדתות.
גלי פיאלקוב
1 באוגוסט 2012 @ 18:30
אני מתביישת בנו שאנו כאלו. הכל נובע מהתנשאות ואדנותיות. שרידינו באו מאירופה והתייחסו למקום ולמצב כאל: עם לא ארץ בא לארץ ללא עם, בזמן שחיו פה לא מעט ערבים. ההתעלמות וחוסר הניסיון לחיות באמת כשכנים וכשותפים הייתה טעות היסטורית שלאחריה, כמו מכוח האינרציה אבל למעשה באמצעות יד מכוונת שקבעה "זיכרון קולקטיבי" שמקבע ואף מעצים את הסכסוך. אפשר לראות את זה בסרטים ישראליים כבר משנות השישים. התוצאה הייתה אי למידת השפה הערבית כמקצוע יסוד (רק מעטים באמת למדו לדבר ערבית כראוי בבתי הספר), ריחוק, חוסר ידע משווע של התרבות הערבית, והמשך השנאה. מעגל מרושע של דם, אש ובאסה.
אחרי קריאת מאמרך הצודק כל כך, הילאל, גמלה החלטה בלבי – בשנה הבאה אלמד ערבית ואנסה ללמד גם את בנותיי.
רמדאן כרים לכולם.
גלי
סוזן קןדש
1 באוגוסט 2012 @ 18:30
יוסי,
להוציא אולי את המשפט האחרון שלך – שהאשכנזים אשמים בכל העוינות בין העמים – אני מסכימה עם כל מה שכתבת.
אשתף סיפור אישי: בשנת 1988 נסעתי עם משפחתי למדינת מישיגן בארה"ב לרגל העבודה. בעיר שלנו – פרבר של דטרויט – גרו בשכנות יוצאי עירק נוצריים (הם קראו לעצמם Chaldeans, על שם המילה היוונית עבור בבל) ויהודים רבים. הדמיון בין השכנים העירקיים שלי שם ובין שכני העירקיים היהודים בארץ היה מדהים: לכל הזקנות היתה צמה כתומה מחינה, בעליהן הזקנים היו יושבים אחה"צ במזג אוויר נאה בפיג'מות על הדשא עם כוס תה, האוכל שלהם היה מדהים… הרגשתי ממש בבית.
אבל שאלה אחת שיגעה אותי: למה הייתי לכל הרוחות צריכה לנסוע עד אמריקה הרחוקה בשביל שיהיו לי שכנים ערבים לא יהודים שאוכל להכיר מקרוב? חסרים ערבים לא יהודים בארץ? למה זה לא קורה פה? זה פשוט הטריף אותי אז וממשיך להטריף אותי עכשיו אחרי שחזרנו לכאן. שלום בין עמים הוא מושג מופשט ואני מסופקת מאד אם שלום אמת – לא שלום קר כמו שיש או היה עם מצרים – שהוא דבר קצת יותר מוחשי ייתכן בלי היכרות אישית או לפחות היכרות עם התרבות ועם משהו מהשפה (ואני מורה לשפות אז איך לא אסכים!).
ולהילאל ולכל מכרי הערבים – רמדאן כרים !
הילאל
21 ביולי 2012 @ 16:14
אלי, ככה במהרה:
– המשפט "אללהו אכבר" פירוש "אלוהים גדול". אין במשפט הזה שום דבר שקשור לטירור.
– סופר ערב אמר פעם: "נסעתי לטייל באירופה וראיתי איסלאם בלי מוסלמים. טיילתי במדינות ערב ראיתי מוסלמים בלי איסלאם". הכוונה היא, שלו המוסלמים קיימו לפחות את בסיס עקרונות האיסלאם, הם היו האומה הכי מצליחה בעולם. האיסלאם אינו תומך בטרור ונגד כל רצח של חפים מפשע.
– אין לי מושג מה איחול "רמדאן כרים" יכול לעשות לך? מה הקשר בין האיחול לעניין החברותי?
– אני לא מחכה שמישהו בפן האישי יאחל לי חג שמח. אני לא מחפש שיכבדו אותי. אני הצבעתי על מגמה של חוסר התחשבות בכרבע מהאוכלוסיה במדינה.
– אין כל בעיה שברמה הממלכתית שיאחלו לנו חג שמח. מה הבעיה? למה אני וכמעט כל ערבי עומדים דום בכל צפירה שהיא בחברה היהודית?
אלי
21 ביולי 2012 @ 17:20
הילאל – אכן "אללה אכבר" הינו אמירה דתית ללא קשר לטרור אבל מה לעשות שכיום יש טרור איסלאמי בעולם שעושה שימוש במשפט הזה? גם בהפגנות אלימות ופיגועי טרור משמש המשפט הזה כמעודד את המבצעים. אני מציע שלא נתמם ונכיר בבעיה הכוללת. יש קונוטציה שלילית כיום לדת האיסלאם ולמי שמשתייך לדת הזאת (בעיקר האנשים שמשייכים עצמם לאומה הערבית) בשל פיגועי הטרור שבוצעו בשם האיסלאם וע"י מוסלמים. גם בארץ יש שימוש בדת הזאת בהסתה נגד ישראל ונגד העולם המערבי. לכן לפחות לא צריך להתפלא על כך שיש קושי מסויים להתייחס באופן חיובי למה שקשור לדת הזאת.
כמו שאמרתי ברמה החברית אין לי בעיה לאחל לחברי המוסלמים רמדאן כרים ואני אוסיף שאין לי בעיה שזה יקרה גם דרך ערוצי התקשורת הממלכתיים. (לדעתי יש מידה מסויימת של הכרה כזאת לפחות בערוצי הרדיו). אני אשמח אם נכיר יותר טוב מה שקורה בחברה הערבית. מה שניסיתי להסביר הוא שכדאי להבין מאיפה הדברים באים. יש לנו היסטוריה של סכסוך בין אוכלוסיות בארץ ולבא ולדבר כאילו הדבר לא קיים זה היתממות.
מעבר לזה, נראה לי שחסרה יותר מעורבות של האוכלוסיה הערבית במה שקורה במדינה. למשל שירות לאומי כלשהו, במיוחד כזה שיביא ליותר חשיפה בין האוכלוסיה הערבית ליהודית. אתם חלק מהמדינה הזאת אם תרצו או לא, אבל כדי להיות חלק מהחברה הזאת תצטרכו להתאמץ יותר. ואת זה אפשר להגיד לכל קבוצה כאן – כמו למשל – אתיופים, יוצאי חבר העמים ועוד. כמובן שבמקרה של האוכלוסיה הערבית כאן המצב מורכב יותר.
ירמיהו
21 ביולי 2012 @ 12:32
הסיבה להתעלמות פשוטה מאוד: אין ערבים בארץ וגם לא באזור. מדינת ישראל נמצאת במרחב שבין אירופה לארה"ב, במקום שבו חושבים באנגלית אמריקנית ומדברים בעברית במבטא אירופי חסר עיצורים מזרחיים. תתרגל לעובדה שאתה לא קיים ושהשפה שלך נחותה בגלל עודף עיצורים גרוניים.
صومًا مقبولًا وإفطارًا هنيئًا
אלי
21 ביולי 2012 @ 11:06
הטענה ברורה אבל:
האיסלאם משמש את האומה הערבית (שנכסה אתכם אליה) ככלי לחימה בישראל ביהודים ובעולם המערבי כולו. כל זמן שהקריאה "אללה אכבר" מתקשרת לפגיעה ביהודים (ובאחרים בעולם כולו) קשה להאשים אותנו שיש לנו רתיעה מלהתייחס אל חגיכם הדתיים בכבוד. אני מבין את הצער שלך וכדאי שתבין את הרתיעה שלנו. ברמה החברית תמיד אפשר לומר חג שמח או רמדאן כרים. ברמה הממלכתית זה דבר טעון בהרבה. אני לא מכיר את העיתונות הערבית בארץ ולא מקשיב לערוצי רדיו בערבית – האם שם מוזכרים החגים היהודיים עם ברכת חג שמח? האם ברכת "חג שמח" שאני שומע מסוחרים ערבים בירושלים באה מתוך כבוד או אינטרסים כלכליים?…
מנחם אבישר
21 ביולי 2012 @ 12:05
התגובה של אלי כל כך אופינית לגזען הישראלי המצוי. זה שלגביו הערבים החיים איתנו הם אנשים שקופים. אינני יודע אם באל ג'זירה מברכים אותנו בברכת שנה טובה, וזה גם לא מענין אותי, אני מברך את שכני הערבים באבו גוש בברכת רמדאן כארים וכך אני עושה גם לקרובי הפלסטינים. מעולם לא נשארה ברכתי מרחפת ללא תגובה אנושית חמה. אבותי בעיר הקשה חברון היו מקבליםמשכניהם הערבים, מדי מוצאי פסח, פיתות חמות וטריות שנאפו לכבודם.
אלי
21 ביולי 2012 @ 13:12
מיהרת לסמן אותי כגזען אף על פי שאם תקרא שוב תראה שאמרתי דברים דומים לשלך. כנראה שיותר עניין אותך להציג את עצמך כ"נאור" ע"י השחרת האחר במקום להקשיב לדברים שנאמרו. זה דרך אגב מה שמאד מאפיין את הישראלי השטחי – המטקבק המצוי.
אודי
21 ביולי 2012 @ 11:05
הארת את עייני על בורות לא מורגשת. תודה לך
איה
21 ביולי 2012 @ 10:35
רמדאן כרים, הילאל
חחח
21 ביולי 2012 @ 5:17
רמדאן כרים אחשלנו!