במבחן התוצאה: ציון 8
הבמאי כריסטופר נולאן ("אינסומניה", "ממנטו") השלים את טרילוגיית באטמן שלו, לאחר "באטמן מתחיל" (2005) ו"האביר האפל" (2008). "עלייתו של האביר האפל" הוא האחרון בסדרה ואולי החלש מבין השלושה, בעיקר כי הוא גדוש בסיפורי רקע, סצינות עמוסות וסוף מאולץ ועשיר בתחבולות רבות, המספק אקזיט למעריצי איש העטלף.
כריסטיאן בייל (הילד המופלא מ"אימפריית השמש", "אמריקן פסיכו") מגלם שוב את דמות הקומיקס, ויעיל כתמיד כמיליארדר המגונדר בעל כישרון לפיתוח גאדג'טים והסובל מרגשי נחיתות.
התסריט של נולאן, יחד עם אחיו גויאר, מתייחס בעקיפין למעשי הטרור של ה-11 בספטמבר, אך לא פוסח על תנועות המחאה הכלכלית ברחבי העולם, ביניהם "לכבוש את וול-סטריט".
בסרט האפל וחסר ההומור, מובאת לקידמת הבמה מלחמת המעמדות, עיר תחת מצור של טרוריסטים, האטה כלכלית, הרס של שוק המניות, איצטדיון פוטבול תחת מתקפה רצחנית, צבא של חיילי אימה צמאי דם החיים בביוב העיר מבלי שאף אחד יבחין, פצצת גרעין בידי האויב, בתי משפט בסגנון המשטר הסורי ובכלל סרט שמזכיר פרקים שלמים מתוך "1984" של אורוול – האח הגדול עוקב אחריך.
שמונה שנים לאחר שבאטמן הסיר את גלימתו ונכנס לגלות מרצון, הוא מחליט לחזור לעיר גות'האם, ומגיע לטירתו המפוארת כשהוא נסער רוחנית, מזכיר מעט את סיפור חייו של המיליארדר המתבודד הווארד יוז. אפילו משרתו הנאמן, אלפרד (מייקל קיין), מתלונן על בדידות וצערו הנפשי של הבוס.
הסרט נפתח בסצינת פעולה מצויינת של מחבלים על מטוס, משם ממשיכים לטירתו של ברוס וויין (כריסטיאן בייל), המגלה שודדת מומחית המזכירה את אשת החתול (אן הת'אוויי), שפרצה לביתו בניסיון לגנוב תכשיטים, ואז משהו קורה לעיר גות'האם. מבלי ליצור ספוילרים, דמות הנבל האולטימטיבית היא ביין (טום הארדי), טרוריסט להשכרה המגלם את הרוע בשלמותו, תוך שפניו מכוסות במסיכת עור מתכתית ומפחידה.
עוד בסרט, מיטב שחקני הוליווד, מנכ"ל החברה בבעלות המיליארד – לושיוס פוקס (מורגן פרימן), מפכ"ל משטרת גות'האם – המפקח גורדון (גארי אולדמן) ואפילו השוטר העירוני עם לב זהב – ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט). לאחר האקספוזיציה, העלילה נמתחת לכל כיוון אפשרי, בעוד באטמן חסר ביטחון מתמיד, מהרהר האם יוכל לעצור את הרוע המתפשט ולהציל את העיר מהשמדה עצמית.
גם לישראל יש נציגות בעיר גות'האם. אלון אבוטול מגלם פיזיקאי רוסי המתמחה בהרכבת פצצות אטום, ואילו אורי גבריאל מגלם רופא כלא בדימוס, המתמחה בהרכבת נפשו ורוחו של האדם.
העלילה מורכבת, אפלה ומפוצלת, מוציאה את האוויר מהקהל עד שמגיעים לסוף הסרט הארוך, 165 דקות (כמעט שלוש שעות – כדאי להביא סנדוויצ'ים למי שרעב, החוק כבר מאפשר זאת), והבמאי נולאן מסתמך על אפוס מלא תנועה, קטעי פעולה מרהיבים, בעיקר למי שצופה בסרט בפורמט ה-IMAX הנהדר, המוסיף חדות ויזואלית ושומר על עונג חזיוני יפהפה.
אבל צריך להישאר מרוכזים, בעיקר בנקודות הדיאלוג המטופשות בין באטמן לקולו הצרוד והמלאכותי של ביין החבוש במסיכה. עם זאת, הסרט מבדר וכיפי, הופעות נהדרות של בייל, גורדון-לוויט, קיין, אולדמן ואחרים. אך כשמביטים על תת-המסר הפוליטי שמנסה להעביר הבמאי, זה מגושם, כבד ואלטיסטי מדי, בעיקר כשאנו באים לצפות בגיבור-על עממי.
אלי
23 ביולי 2012 @ 2:33
מלבד סצינת המטוס בהתחלה, שאר הסרט פשוט שעמום. קלישאות בלי סוף.
דותן
22 ביולי 2012 @ 21:15
מדובר בתעמולה נאו-ליברלית! לא פחות!
***זהירות! מכאן והלאה – ספוליר!***
מה קורה בסרט? יש איש אחד רשע ממש שוקאים לו ביין והוא עוטה מסכה מלחיצה עם שיניים על הפה, כאילו יש לו כלבת. הביין הזה נולד וגדל בכלא והוא מסמל את האנשים העניים והרעים האלה, שאין להם מה להפסיד ולך תדע מה הם יעשו (להלן: פרולטריון).
באטמן פרש מתפקידו, כדי לתת למשטרה לנהל את העניינים. עם זאת, המשטרה די אימפוטנטית וביין משתלט על העיר והופך את אזרחיה לבני הערובה שלו. ברטוריקה דומה להחשיד למחאת occupy wall-street, ביין טוען שהוא בא לשחרר את תושבי העיר מבעלי ההון המושחתים המנצלים אותם. הדבר הראשון שהוא עושה, למשל, הוא לפגוע בבורסה. אח"כ הוא מנשל את העשירים מרכושם ומעביר אותו לידי כלל הציבור ומנהל משפטי שדה שבהם מוציאים להרג את בעלי ההון והמשת"פים שלהם. הכל מאיים מאד וספוג אלימות מחרידה.
הסרט ממשיך להציג את התקוממות ההמון כדבר המאיים והנורא ביותר שיכול לקרות לחברה עוד זמן מה. תוך כדי, באטמן משתכנע שצריך אותו בחזרה בתמונה.
באטמן נלחם ברעים. הרעים מנצחים. וחוזר חלילה. בסוף באטמן מנצח.
השלטון (של ההון) חוזר לעיר ובא לגות'האם גואל.
במהלך הסרט מצטרף לבאטמן מי שעתיד להיות רובין. בתחילה הוא שוטר מן המניין, אח"כ הוא מועלה לדרגת בלש, אבל הוא מגשים את תפקידו ההרואי רק כשהוא פורש מהמשטרה בסוף הסרט ומצטרף לברוס ווין בתור "רובין" (לאכזבת הקהל: בלי שמץ מההומוארוטיקה הנדרשת). זה למה? כי ברור שהמנגנון המדינתי לא באמת יכול לעשות שום דבר. צריך שאדם פרטי (רצוי בעל הון, כמו ברוס ווין) ייקח אחריות על הסיפור הזה במקום המדינה. ולא רק על זה – בסוף הסרט, הילדים מבית יתומים כלשהו (שבמהלך הסרט מתואר כמקום שהצוות בו מאד משתדל, אבל לא יכול להצליח כי ההתנהלות הציבורית של בית היתומים היא בלתי-אפשרית) עוברים לאלתר לגור באחוזת ווין הנטושה, במימון "קרן ווין".
כמובן שהמסר העיקרי שהבמאי שם בפיו של באטמן הוא שכל אחד יכול להיות זה שמאחורי המסכה. קרי, כל אחד יכול להצליח אם הוא מתאמץ מספיק.
אז מה היה לנו פה? הצגת הפרולטריון כרוע המוחלט, הצגת המחאה החברתית כארגון פשע כאוטי שיחרב את כל אושיות החברה; הצגת מנגנוני המדינה כמושחתים ובלתי מתפקדים; הצגת בעלי ההון כקורבנות המחאה וכגורם המיטיב בחברה; הצגת ההפרטה כישועה היחידה מההתנהלות המחדלית של המדינה; כמובן – חזרה על השקר ש"כל אחד יכול".
צפייה מהנה!