בקיץ 2011, כשעוד האמנו שהמחאה החברתית הולכת לעשות כאן שינוי אמיתי, פנו אלי מספר בני נוער החברים בארגון LEAD, אחד מהארגונים היותר טובים וחשובים המאתרים את מנהיגי העתיד שלנו. היה להם רעיון, שאז, על פניו, נשמע לי מופרך משהו, באוויר, לא מאורגן ממש. הם ביקשו להקים תנועה שתחייב את המחאה וגם את הממשלה, כמובן, להתחשב בצרכים של בני הנוער כשבאים לעשות את השינויים החברתיים המתבקשים.

למרות הספקות ביעילות של מהלך שכזה, ניסיתי לסייע להם. אני לא ממש יודע איך נגמרה היוזמה, אבל ככל שעבר הזמן, אני שכחתי ממנה. לקדם את הנוער זה נכון, זה חשוב, זה הכרחי. אבל לתת לו להחליט כבר בגיל צעיר? הרי בשביל זה צריך אותנו, המבוגרים, לא?

עברה שנה. הגיע קיץ 2012 ואתו האכזבה הגדולה. המוחים הגדולים של קיץ 2011 הפכו לסלבריטאים. את המהלכים בשטח קידמו דווקא אחרים. כאלה שהרימו את הכפפה, ובמקום לנסות להוביל הם פשוט החליטו לייצר כלים של מחאה. לתת יד לכל מי שרוצה למחות. בכנסת, ברחוב, בכל מקום שרק רוצים. אבל היו אחרים שהיו חדורי נשמה. כאלה שהחליטו שהמאבק רק החל ואסור לוותר עליו כל כך בקלות.

אכפתניקים שלא מחפשים כבוד, להקים עוד ארגון, לכתוב ספר או לעשות סרט

אלו הם בני ובנות הנוער, החבר'ה הצעירים של תנועות הנוער, של קבוצות הפעולה השונות וסתם בני נוער אכפתניקים שלא מחפשים כבוד, להקים עוד ארגון, לכתוב ספר או לעשות סרט, להצטלם למגזינים נחשבים עם סטייליסטים צמודים. פשוט חבר'ה צעירים. צעירים מאוד, שרוצים לשנות.

בקיץ שעבר חלקם הגדול היה בני 14-15-16. מאז הם גדלו בשנה, אבל רובם לא יהיו זכאים להצביע בבחירות הקרובות, למרות שאלו אמורות להיות המבחן הדמוקרטי הכי גדול שהיה לנו כאן בעשורים האחרונים, מאז עליית הליכוד עם מנחם בגין לשלטון בשנת 1977. בשביל הנערים והנערות הצעירים הבחירות הללו לא יהיו רלוונטיות עדיין. הם יצטרכו לחכות עוד כמה שנים, למרות שאלו יהיו שנים קריטיות למדינה. לחברה. להם.

אז למה בעצם לחכות? למה לתת למבוגרים, שברובם אינם אחראיים מספיק, לקבוע לנוער שלנו היום מה יהיה העתיד שלו בעוד כמה שנים? למה לא לחייב את המבוגרים להקשיב לנוער, כי יש לו מה להגיד? אם הייתם מדברים איתי לפני שלוש או ארבע שנים, הייתי בהחלט אומר לכם שהנוער שלנו לא זכאי שיקשיבו לו. שמדובר בנוער שטחי, שלרובו עולם הערכים קשור לתוכניות ריאליטי ומשחקי מחשב ושרמת הידע הכללית שלו כלכך נמוכה שאין פשוט מקום לערב אותו בדיונים. אבל עכשיו? אחרי קיץ 2011? התמונה שונה לחלוטין.

בהתחשב באופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו היום, אסור לסמוך עלינו

זה הזמן להעלות לדיון ציבורי את השאלה, למה לא להוריד את הגיל המאפשר הצבעה לכנסת. ועוד שאלה: למה לא לקבוע בחקיקה, כי בכל נושא שנוגע לעתיד של ילדינו, איזו מערכת חינוך תהיה בעוד עשר או עשרים שנה, איזו צורה של מדינת רווחה תהייה לנו, איך נפעל בנושא איכות הסביבה ובהשקעה בתשתיות ארוכות טווח, בכל אחד מאלה תהייה חובת התייעצות עם נציגות נבחרת של בני נוער. כי בואו נודה באמת – בהתחשב באופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו היום, אסור לסמוך עלינו.

ולסיום, אני קורא לחברי הכנסת, שכל אחד מהם מקבל היום את המאמר הזה, לפעול במהירות ולעגן בחקיקה את זכותם של הנערים והנערות הנפלאים החיים כאן להיות שותפים בהחלטות הגורליות, שישפיעו עליהם בעתיד ולאפשר להם להגיד לכל אחד מאיתנו: רגע, על מי אתה בדיוק חושב שאתה הולך לקבל את ההחלטה הבאה שלך?

• באדיבות הבלוג מתבונן חברתי