במחשבה ובפילוסופיה של המדינה הדמוקרטית ההגדרה הכללית המתייחסת לתפקידם של נבחרי הציבור היא להבטיח את רווחתם ובטחונם של אזרחיה. אנחנו בוחרים בהם כדי שיביאו אותנו מנקודתA  לנקודה B שהיא טובה יותר. שבשכל טוב, במקצוענות רבה ובאחריות גדולה ישיטו את הספינה הזו הנקראת מדינת ישראל אל עבר חוף מבטחים. בישראל זה לא עובד ככה.

לפני שבוע פתח העיתון דה מרקר בסדרת כתבות חשובה המוקדשת למגזר הציבורי בישראל. התמונה המצטיירת היא מאוד לא מחמיאה. אף שיש במגזר זה איים של מצוינות  ואכפתיות, הוא סובל מבזבוז משאבים רב, מבירוקרטיית יתר, מרמת ניהול נמוכה ומיעילות ואפקטיביות ירודות.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת נמרוד נוי"]

באופן כללי ניתן לחלק את עובדי הציבור לשני מעגלים: עובדי מדינה, כ-250 אלף איש (לא כולל מערכת הביטחון), ועובדי המגזר הציבורי שאינם עובדי מדינה, כ-420 אלף איש. סך הכל, אחד מכל ארבעה עד חמישה עובדים בישראל הוא עובד ציבור. מקרב עובדי המדינה כ- 64 אלף הם עובדי הממשלה ויחידות הסמך שלה, מה שמכונה "השירות הציבורי-ממלכתי".

לכל מי שמקורב לנושא ומתעניין בו אין בדברים אלה כל חדש. אך על רקע המחאה הציבורית שפשטה במדינה, תמונת מצב קשה זו מקבלת לפתע תוקף רב יותר. הכשלים המלווים את חיינו הציבוריים הועלו באחת לראש סדר יומנו ומקבלים דחיפות עליונה. האסימון ירד והתחלנו להבין שסדר העניינים  שהתקבע במדינה במהלך השנים מייצר לה ולחברה בה הפסדים עצומים. משהו שהתעלמנו ממנו במשך שנים ארוכות נתגלה כמפלצת זוללנית המאיימת על כולנו. והתחדדה בתוכנו ההכרה שיש לתת את הדעת לדרכי התנהלותם של חיינו הציבוריים, וזה כולל בראש וראשונה את המערכת הפוליטית והמערכת השלטונית.

בקרב קהילת העוסקים בניהול ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי מתקיימות שתי גישות שונות להסתכלות על ארגונים. האחת שואלת את השאלות במסגרת הקיים ועיקרה עיסוק מתמיד בשיפור שיטות ותהליכים בתוך הארגון. השנייה שואלת את השאלות הגדולות באמת במענה לצורך הקיומי לתת תשובות לאיומים הבלתי פוסקים הנשקפים לארגון מן הסביבה החיצונית הרלוונטית לו, ולאתגרים הנגזרים מהם.

ההבחנה דלעיל היא מאוד חשובה. גם היום נעשים במסגרת השירות הציבורי מאמצים מתמשכים לקידומו. המדינה מעסיקה יועצים שונים לדבר ומקימה גם ועדות העוסקות בכך. אך כל עוד אנחנו ממשיכים להתעלם משאלות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים, לא נצליח לחולל בהם שינויים מהותיים כנדרש. וכשמדברים על שאלות אלה חייבים להתחיל לטפל בתופעה הדורית המדכדכת של 'חולשת המערכת הפוליטית בישראל'. כל עוד הפוליטיקה שלנו היא במצב עלוב כל כך, לא נוכל להבטיח את יציבות הממשל ואת טיב פעולתו, וככך גם לא את איכות השירות הציבורי-ממלכתי. דבר מקרין על דבר, האחד תלוי בשני, וזה הולך בסדר הנ"ל.

ראשית דבר, בישראל העניין המדיני-בטחוני מאפיל על הכל, ונבחרינו, ובעיקר ראשי ממשלותינו, מקדישים את רוב זמנם ותשומת ליבם לכך, וזה בלבד מרומם אותם מעלה מעלה ומונע מהם את הקשב הנדרש לטיפול בשאלות האזרחיות-חברתיות של חיינו, שנתפשים על ידם כפחותי ערך. די להם בזאת. שנית, הפוליטיקאים מקבלים את המציאות הפוליטית הקיימת על מגבלותיה, קבעונותיה והכשלים שהצטברו בה במשך יותר משנות דור כגזרה משמיים, ואינם סבורים שעליהם לחולל בה מפנה גדול ושביכולתם לעשות כן. הם מוותרים מראש על חובתם ועל אחריותם לשנות את פני הדברים ומסתפקים בהתעסקות מקומית אד-הוקית בנושאים השונים שעל הפרק. במילים אחרות – מכבים שריפות. לא תכנון לטווח רחוק ולא כל הסתכלות רחבה יותר על חיינו.

במשך שש שנים הייתי חבר פעיל מן השורה במפלגת קדימה. זכורים לי במיוחד המכתבים שקיבלתי לחגים מחברי הסיעה בכנסת, שהתאפיינו בהגיג או שניים על חיינו, אשר לרוב סבלו מחוסר בתשתית מחשבתית ומקצועית ראויה לשמה, וברשימה מפורטת של כל יוזמות החקיקה שהיו שותפים להן, פירוט הוועדות שהשתתפו וגם משהו על הקמת שדולות ציבוריות שונות ועמידה בראשן.

מציאות אנרכית, בה כל חבר כנסת עושה כמעט כל שעולה על רוחו

לדבר אחד לא מצאתי תשובה בכל אותם מכתבים: אם הכל טוב ויפה וחברי הכנסת שלנו עסוקים מעל לראשם בכל מיני פעילויות, אז מדוע אנחנו במצב כל כך גרוע? מדוע חיינו הציבוריים הולכים מדחי לדחי? חיפשתי במכתבים אלה את מסרי השורה התחתונה ולא מצאתי. את שיקול הדעת הכולל והרחב הנדרש כדי להתמודד עם שאלות היסוד והאמת שלנו, וגם כן לא מצאתי. לנגד עיני נפרשה מציאות אנרכית, בה כל חבר כנסת עושה כמעט כל שעולה על רוחו, שאין משמעות למושג 'אחריות קולקטיבית' לדברים, אין תכנון עבודה ברמת הסיעה ומתקיימת תופעה קשה של בריחה מאחריות, המתבטאת בעיסוק יתר בענייני נישה שונים.

הכנסת היא עיר המקלט של הפוליטיקאים במנוסתם מן האחריות הנדרשת מהם. שם הם אוחזים בקרנות המזבח.

על פי ההגדרה המקובלת כיום באשר לאחריותם של נושאי משרה בכירה בארגונים ציבוריים, אי עשייה ראויה ובריחה מאחריות היא הפרת אמונים יסודית ואף בעלת מרכיבים עזים של שחיתות. הדבר החשוב הזה הנקרא פוליטיקה, שלה תפקיד מאוד מרכזי בדמוקרטיה שלנו, הוא לא יותר מאשר פלטפורמה של חמורים כפופי גב –  שזה אנחנו,  הציבור, שכל תפקידנו לשאת את נבחרינו לכנסת ולממשלה ותו לא. דרכי התנהלותן של המפלגות אינן עונות אפילו על אמות מידה מקצועיות ומקובלות מינימליות, ששום מערכת אחרת בארץ הזו אינה מרשה לעצמה להתנהל באופן בלתי מקצועי וחסר אחריות שכזה. מכאן מצטיירים קווי המתאר הראשיים של תמונת המצב התרבותית של  הפוליטיקה שלנו ושל חיינו הציבוריים.

ממשלה שבראשה אדם הפועל בניגוד  לערכי היסוד של המדינה

חמור עוד יותר. בישראל מתפקדת כיום ממשלה שראשה פועל נגד יסודותיה האזרחיים-חברתיים של המדינה. באמצעות רוב פוליטי מזדמן, מין מחטף היסטורי שכזה, הוא מנסה דרך חקיקה לאומנית-דתית-גזענית ודרך מערכת החינוך ואמצעים נוספים, לכפות על מרבית אזרחי המדינה אורח חיים הזר להם, לשנות סדרי בראשית. הוא פועל בניגוד  לערכי היסוד של המדינה, כפי שנוצקו על ידי האבות המייסדים שלה ובראשם דוד בן גוריון, ונוסחו במילות קסם שזורות זהב במגילת העצמאות, וכפי שהתקבעו והשתרשו בחברה הישראלית במשך שנים רבות. הוא פוגע ברוח הישראלית, וזה בלבד כבר משול לחטא מטאפיזי.

ומי לידינו יתקע שנבחרינו – שאינם יודעים להתמודד אפילו עם השאלות האסטרטגיות ברמת המערכת הפוליטית, תעוזת הרוח מהם והלאה, הבנתם את ערך ההתנהלות בחיינו ואת חוכמת הארגון והניהול שואפת לאפס, והם בורחים מאחריותם לדברים – ישכילו לפתע לנהל היטב את המדינה ולהשיטה אל עבר חוף מבטחים? אז זהו שלא. אין יש מאין.

ברור, אם כן, שעם רעשי רקע תרבותיים שכאלה גם משילות טובה לא תהיה לנו וגם שירות ציבורי ראוי לשמו. הדרך למפנה בחיינו הציבורים עוברת דרך המערכת הפוליטית, ורק שינוי מהותי בה יאפשר לנו גם לשפר את ממשל בישראל וגם את השירות הציבורי.

בראיון שנערך עם יוסי קוצ'יק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של אהוד ברק כראש ממשלה, במסגרת סדרת הכתבות של דה מרקר, הוא פורש יריעה רחבה באשר לעבודת הממשלה והמשרדים ומה ניתן וצריך לעשות. קוצ'יק הוא בעל ניסיון עשיר ואיש מקצוע מעולה, ואין צורך להוסיף לדבריו.

ייטב לכולנו אם נצמצם עד למינימום הכרחי את פעולות משרדי הממשלה

מסגרת מאמר זה, כאמור, נועדה לעסוק בשאלות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים וככך נדמה לנו, כי במציאות הישראלית ייטב לכולנו אם נצמצם עד למינימום הכרחי את פעולות משרדי הממשלה ונקצץ במוטת שליטתם של השרים. מה שניתן להוציא החוצה לסוכנויות ביצוע מממשלתיות או פרטיות צריך להיעשות, ובידי המשרדים להשאיר רק את תכנון המדיניות, הרגולציה, הפיקוח והבקרה. דבר זה צריך להסתכם גם בצמצום משמעותי במספר משרדי הממשלה. ישנם משרדים שאין כל הצדקה לקיומם ורשות ציבורית מתאימה תעשה את המלאכה טוב מהם.

דבר שני שהיינו ממליצים עליו במסגרת זו הוא להעלות לדרגה עליונה את הערך התנהלות בחיינו הציבוריים. לשם כך יהיה עלינו להקים רשות לאומית לתכנון, שלא תעסוק בתכנון עצמו, אלא בהבטחת קיומו של יסוד זה בחיינו הציבוריים ותהיה שומרת הסף שלו. שתפעל לחזק את ממד הניהול בקרבנו, את יסודות החשיבה האסטרטגית, את איכות תהליכי העבודה וקבלת ההחלטות, ואת ערך המנהיגות. כן תופקד המועצה על הכנת המלצות לפרישת גופי ייעוץ וחשיבה נדרשים במסגרת עבודת המשרדים והממשלה ולביסוסם של מסלולי הכשרה ולימוד בנדון ועוד. לשם כך יידרש גם להקים ועדה פרלמנטרית חדשה ואף ועדת שרים.

הפוליטיקאים הם הבעיה, ולא הפקידות הבכירה

כן אנחנו ממליצים על חיזוקו של השירות הממלכתי, ובעיקר חיזוקה של הפקידות הבכירה בו. הקמפיין האדיר של הפוליטיקאים נגד בכירי השירות נובע מחולשתה של המערכת הפוליטית ומחולשתם של הפוליטיקאים. הם הבעיה, ולא הפקידות הבכירה. אל מול אי יציבות השלטון ותפקודו הלקוי, שירות המדינה הוא גורם מייצב. יש בו יסוד טוב וחשוב של המשכיות ושל התייחסות מקצועית ועניינית יותר לדברים מאשר זו של הפוליטיקאים.

מכאן גם היינו מצביעים על צורך עז לרענן את מערכת יחסי העבודה בשירות הציבורי ולהתאימה לעכשוויות. התפישה הישנה והלוחמנית של "הם" ו"אנחנו" כבר פאסה, וכולנו מצויים בסירה אחת. הגנת יתר על העובדים בנוסח ההסתדרותי מימות העבר פוגעת במשק כולו, ובסופו של דבר בעובדים עצמם. יש להבטיח את זכויות היסוד של העובדים, אך גם לאפשר את מידת הגמישות הנדרשת ולהבטיח בכך את התנהלותם האיכותית של הארגונים הציבוריים למיניהם. יש לייצר תרבות ניהול משתפת ולא לעומתית ביחסי העבודה במשק.

כיצד נבנה גאוות יחידה בקרב עובדי השירות הציבורי, נחזק ערכים כמו ניהול מקצועי ברמה גבוהה, מצוינות, יוזמתיות, חדשנות, יצירתיות, אחריות, התלהבות, מסירות, תחושות של שליחות ורגשות של סיפוק והשתלמות עצמית, כשהתמונה הניבטת בעיני כל של הפוליטיקה שלנו היא בדיוק הפוכה ומנוגדת לערכים אלה?

לאלוהים פתרונים.

_________________________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה", (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי) מציג תפיסה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, הוא מניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים, והוא מתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.