עכשיו זו עובדה: מספר המובטלים הולך וגדל. מדברים על עשרות אלפי אקדמאים, אני דווקא חושב שהם עדיין מיעוט, כי מדובר בסיום שנת הלימודים והתואר והם מחפשים עבודה, ועל אלפים אחרים והמספרים רק הולכים וגדלים. הלמ"ס כבר מדבר על למעלה משבעה אחוזי אבטלה, בעוד שרק לפני שנה היינו בחמישה בלבד.

המעסיקים מתחילים להתריע ולהפחיד אותנו, יותר נכון את ראש הממשלה, מפני פיטורים המוניים אם הממשלה לא תסייע להם. התעשיינים מאיימים לפטר אלפי עובדים מפסי הייצור בשל הקיטון בייצוא. העסקים הקטנים והבינוניים גם הם בבעיה, כמו גם חברות ההייטק שלאחר כמה שנים של פריחה מתחילים לצמצם את ההיקפים בחגורה. ועוד לא דיברנו על חברות הסלולר, הכבלים והלווין, שכבר ברור שהם יפטרו עובדים רבים.

הביטוח הלאומי, כך פורסם, מתכוון לבקש מהאוצר תקציב להארכת ימי האבטלה. רעיון מבורך לכשעצמו. רק כשקוראים בין השורות מתברר כי העובדים המיועדים ליהנות מהתוכנית החדשה הינם דווקא העובדים הצעירים עד גיל 35. ופה הבעיה הגדולה.

המשק הישראלי וגם הממשלה עדיין לא הסתגלו לעובדה שדווקא בעיתות משבר צריך לשמור על העובדים. שהממשלה צריכה לתת תמריצים למעסיקים כדי שימשיכו להעסיק, ושאלה בתורם יבינו שאסור להם לפטר עובדים, נהפוך הוא צריך לשמור עליהם מכל משמר.

אבל הבעייה הגדולה נוגעת קודם כל לשאלה – איזה עובדים יפוטרו קודם. האם יהיו אלו הצעירים שנחשבים יצירתיים, בעלי מוטיבציה גבוהה המסוגלים לעבוד כל מספר שעות שידרש מהם, או שאולי הגיע הזמן להפנים ולהבין שהעתיד טמון דווקא בעובדים המבוגרים, שלא מחפשים לעצמם מקומות עבודה חדשים כל ארבעה חודשים, אלה שילדיהם כבר פרחו מהקן והם יכולים להשקיע את זמנם ומרצם במקום העבודה שלהם, במיוחד כאשר מדובר בעובדים מקצועיים שהניסיון שצברו שווה יותר מכל יצירתיות, או אפילו עובדי צווארון כחול שבשביל שכר המינימום ומעט הפרמיות שהם מקבלים מידי חודש יתנו את נשמתם.

הדוגמה של ב.מ.וו. – אחד מקווי הייצור המצליחים ביותר

צריך רק להסתכל קצת החוצה בשביל להבין למה צריך לשמור דווקא עכשיו על העובדים המבוגרים. תסתכלו על ב.מ.וו, מפעל מכוניות היוקרה בגרמניה. לפני מספר שנים חשבו שם על פיטורים המוניים של עובדים מבוגרים. אז קם לו אחד מחברי הנהלת המפעל, על פי החוק הנהוג בגרמניה, הוא התמנה לתפקידו כנציג העובדים, והציע להקים קו ייצור מיוחד שיופעל כולו על ידי עובדים מבוגרים. הוא שכנע את הדירקטוריון להשקיע סכומי כסף נמוכים יחסית בהתאמת קו הייצור לעובדים, כסאות לעבודה בישיבה, זכוכיות מגדלת לדאוג שגם החלקים הקטנים ביותר ימוקמו כראוי ועוד התאמות מהתאמות שונות. היום נחשב קו הייצור הזה לאחד הקווים המצליחים ביותר של החברה.

מה אפשר לעשות? להקים קרן תמריצים למעסיקים שיעסיקו עובדים מבוגרים, יש בשביל זה אפילו מקור תקציבי בדמותה של קרן המקצועות השוחקים המופעלת במשותף על ידי הממשלה, התעשיינים וההסתדרות. אפשר להקטין את דמי הביטוח הלאומי שמשלמים מעסיקים על העובדים המבוגרים שלהם, ואפילו אפשר לתת תמיכה כספית למעסיקים שיבקשו להתאים את קווי הייצור שלהם לעובדים מבוגרים, בדיוק כפי שעושה המדינה היום למעסיקים המעוניינים להעסיק עובדים עם מוגבלויות.

בשורה התחתונה, אסור לפטר עובדים מבוגרים, בטח לא עכשיו, הסיכוי שלהם להשתלב מחדש בשוק העבודה הישראלי הוא נמוך והם, מה לעשות, אין להם מקום אחר למצוא בו תעסוקה הולמת.

• באדיבות הבלוג מתבונן חברתי