[rating=2]

צפייה בסרט מז'אנר סרטי השואה הוא בדרך כלל חוויה מאיימת, שודדת רגשות, אשר אפילו גורמת לנו לנוע באי נוחות על מושב אולם  הקולנוע, בעיקר כשהסרט דן בילדים יהודים תמימים.

בסרט הגרמני "ילדי פלא" זה לא קורה. מאוד מוזר לראות סרט בהפקה גרמנית, המתרחש באוקראינה, כשכל הדמויות מדברות גרמנית מושלמת, כולל היהודים, האוקראינים ונציגי האס-אס כמובן.

אבל יותר קשה לראות סרט רך, נקי, נאיבי, בדיוק כמו ההפקות הפשוטות של ערוץ הולמארק, ששודר עד לא מכבר בארץ, בו רק מספרים לנו על הרוע הנאצי, אך בפועל לא מראים דבר.

הסרט אמנם מוקיר בכתוביות הסיום את זכר 1.5 מיליון הילדים היהודים שניספו בשואה, אך הניקיון מאלימות ודם, כנראה הופכים את "ילדי פלא" לתת-ז'אנר חדש, סרט שואה נעים לילדים.

חשוב לציין, שמפיק הסרט, ארתור בראונר, הוא ניצול שואה יהודי, שטען כי בתו (ששימשה כמפיקה לידו), ביקשה להימנע מסצנות אכזריות או אלימות, כדי שהסרט יתאים לקהל צעיר יותר.

הבמאי-תסריטאי מרקוס רוזנמולר מציג נקודת מבט מקורית על מלחמת העולם השנייה, וזאת באמצעות שלושה ילדים בעלי כישרון-על בנגינה ("וונדר קינדר", שם הסרט המקורי בגרמנית), המתגוררים בכפר פולטבה שבמרכז אוקראינה.

הנרדפים בסרט זה: הגרמנים.

הסיפור, המורכב בחלקו מפלאשבקים, מתאר ילדים יהודים – לריסה ברודצקי (אימוגן בורל), המומחית בכינור, ואברשה קפלן (אלין קולב), המנגן בפסנתר, אשר יצרו "הסכם חברות לחיים", יחד עם חנה רייך (מתילדה אדאמיק), המנגנת בכינור, בתו של מבשל בירה גרמני המתגורר באוקראינה. כל השלושה חולקים את אותה מורה לנגינה יהודיה (גודרון לנגדגרייב).

אמה הגרמניה של חנה, הלגה, מתנגדת לקשר של ילדתה עם זוג הילדים היהודים, אך אביה קצת מקל ראש. על-מנת לפאר את ההנהגה הסטאלינסטית המקומית, הילדים הכישרונים נשלחים למוסקבה וללנינגראד, ואף מוזמנים בפוטנציה לנגן בניו יורק.

אבל באותו הזמן, הכוחות הגרמניים פולשים לאוקראינה. שתי המשפחות היהודיות נותנות מחסה למשפחת רייך הגרמנית, מפני נקמת הסובייטים.

אבל כשהנאצים מגיעים בסופו של דבר לעיירה הקטנה, במטרה "לטפל" ביהודים, מקס רייך מנסה לעזור לחבריה של בתו, עד כמה שניתן. איסוף המשפחות נראה נקי כמו ניתוח כירורגי, עם דרגה נמוכה מאוד של פאתוס או הזדהות.

השחקן הגרמני אלין קולב, אשר נבחר מתוך 400 ילדים לגלם את אברשה קפלן, הוא שחקן בינוני לחלוטין, אך נגן מפואר ומוכשר (ניגן את המוזיקה בעצמו במהלך הצילומים).

כן מגיע צל"ש לשחקן הגרמני המוכר היחיד המופיע בסרט, קונסטנטין ווקר, המגלם את קולונל האס-אס שוורטאו, כפסיכופת חייכן המכריח את הילדים היהודים לנגן באופן מושלם, אחרת "יענשו".

הדיאלוגים נשמעים כנים במרבית הסרט, אך התסריטאים התפתו לא פעם לתת לילדים לדבר ב"שפת המבוגרים".

זוהי דרמה צחיחה, מרגשת באופן חלקי בלבד, המביאה סיפור מעניין ופחות מוכר מז'אנר סרטי השואה. קצת קשה לראות ילדים אוקראינים מדברים גרמנית מושלמת, או סוף סרט המלא בסמליות מאולצת.