את נפשי אני שם בכפי; את קשריי עם בני משפחתי וחבריי הרבים, אני מסכן. אבל אני חש צורך פנימי-נפשי חזק לזעוק: הצילו את מעריב!

לכאורה, לא צריך להיות בארץ אדם מאושר ממני מפרסום הידיעה לאפשרות לסגירת מעריב. הרי הסכנה ממש קיימת באוויר. אסביר:

ביום בהיר אחד – ירושלמי אביבי נפלא – אני מקבל הביתה בפקס (כן, בפקס!) הודעת פיטורים. זאת לאחר 43 שנות עבודה בעיתון. זה הדבר האחרון שיכולתי להעלות על דעתי. הרי בכל שנות עבודתי הארוכות זכיתי רק לשבחים ופרסים, ותיקי האישי אינו מכיל אפילו מכתב נזיפה אחד. ניסיתי לתהות: מה קרה. מהר מאוד נפל לי האסימון, יחד עם הדמעות: הכול בגלל סירובי לדבר עם עורך העיתון, באותם ימים, יעקב ארז, שנהג עמי – כמו לאחרים – בגסות רוח. אני לא הייתי מוכן לסלוח. לא שעיתי להודעה ששלח לי: "לו היית מדבר איתי היית נשאר במעריב עד לפנסיה"…

ככה זה אצל העיראקים. הכבוד משחק תפקיד בחיים.

על אף ההתנהגות המבישה הזאת כלפיי – מעולם לא יצאתי נגד מעריב. ראיתי בו בית. משפחה. סירבתי להתראיין לכלי התקשורת השונים, שביקשו לשמוע על הנסיבות שהביאו לפיטוריי.  סירבתי לעשות זאת. הסיבה פשוטה: פגיעה במעריב היא פגיעה ביותר מאלפיים משפחות בישראל, המנסות להתפרנס בכבוד מעבודת אחד מבני המשפחה בעיתון.

היכן הם בעלי המצפון בעיתון הארץ?

לכן, כה כואבת, כה מרגיזה, כה צורבת, כה מקוממת – קריאתו של עיתון הארץ, עיתון גזעני הזכור לרע עוד מתקופתו של גלבלום, להביא לסגירת מעריב. מכך – כך הוא מקווה – תבוא הישועה לעיתון שונא אדם וארץ. את מניעיהם האפלים של המו"ל וסגנו, עמוס שוקן וגיא רולניק, ניתן איך שהוא להבין (הם פשוט ירדו מהפסים). אבל היכן בעלי המצפון בעיתון, כמו עקיבא אלדר ידידי, או גדעון לוי? אמנם לא מדובר כאן במשפחות פלסטיניות, אלא במשפחות ברובן יהודיות דווקא, אבל היכן נעלם האומץ האישי שלכם? חשש לפרנסה? חשש למקום עבודה?

זהו בדיוק כל העסק: ומה עם פרנסתם של אלפי המשפחות במעריב?

לבסוף אני מבקש לצאת בקריאה נרגשת לחבריי לשעבר במעריב. כן, גם אותם מאות העיתונאים, עובדי הדפוס, המנהלה וההפצה – לקום לעזרת העיתון. לי אינכם צריכים לספר את הפגיעה הקשה שנפגעתם, כאשר קיבלתם את הודעת הפיטורים. תאמינו לי, שלא היה לי רגע קשה בחיים, מאשר לעמוד (בגיל 61 !) בתור ללשכת התעסוקה. יחד עם זאת עלינו לזכור את השנים הנפלאות והמהנות שעשינו בעיתון, בו ראינו משפחה לכל דבר. את השדרוג שכל אחד מאיתנו קיבל בעבודתו בעיתון כמעריב: אני, סתם דוגמה, מנער שליח על אופניים ועד להגיעי לדרגה הבכירה: מנהל סניף מעריב בירושלים. לא פלא, שרבים רבים מחבריי – הם עובדי מעריב לשעבר.

זוהי שעת מבחן שלנו.

ביבי וחבריו רוצים בסתימת פיות. מתחיל בבן כספית במעריב, ימשיך מחר בדרוקר בערוץ 10. ומחרתיים? כן, חברים בעיתון הארץ, זה יגיע גם אליכם. אבל אז – אל תבקשו עזרה מאיש!

[related-posts title="עוד על משבר העיתונות בישראל"]