נראה כי רומני קורא את דף המסרים היומי של ביבי

חיינו, ואולי מותנו, תלויים במידה רבה ביושב בבית הלבן. ייתכן שציבור מטומטמי אמריקה זכאי לבחור במיט רומני כנשיא. אך לטובת ארה"ב ולטובת ישראל, אני מקווה שזה לא יקרה. המסר של רומניהו

נראה כי רומני קורא את דף המסרים היומי של ביבי

חיינו, ואולי מותנו, תלויים במידה רבה ביושב בבית הלבן. ייתכן שציבור מטומטמי אמריקה זכאי לבחור במיט רומני כנשיא. אך לטובת ארה"ב ולטובת ישראל, אני מקווה שזה לא יקרה. המסר של רומניהו

באחד הימים ביקש הנשיא ריצ'רד ניקסון למנות משפטן מסוים לבית-המשפט העליון.
"אבל האיש הזה הוא מטומטם גמור!" קרא אחד הסנטורים.
"אז מה?" השיב סנטור אחר, "הרבה מטומטמים יש בארצות הברית, ומגיע להם ייצוג בבית-המשפט העליון כמו לכל מגזר אחר".

ייתכן שציבור מטומטמי אמריקה זכאי לבחור במיט רומני כנשיא. אך לטובת ארצות הברית, ולטובת ישראל, אני מקווה שזה לא יקרה.

היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? (צייר: מאיר מירב)
היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? (צייר: מאיר מירב)

יש האומרים שישראל היא המדינה ה-51 של ארצות הברית. יש האומרים שהיא החשובה מבין 51 המדינות. בכל מקרה, חיינו – ואולי גם מותנו – תלויים במידה רבה באיש היושב בבית הלבן.

לכן, עם כל הטענות שיש לי נגד ברק אובמה (ויש לי המון), אני מקווה מאוד שהוא ייבחר לנשיא מחדש.

בהתקף האחרון של תובנות עמוקות גילה רומני לא רק ש-47% מהאמריקנים הם טפילים, אלא גם ש"הפלסטינים" רוצים להשמיד את ישראל. לדבריו, אין פיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא יימשך לנצח נצחים.

תמהני מניין באה לו הברקה הזאת.

בגרמניה הנאצית היה אדם בשם ד"ר אוטו דיטריך, פקיד של מיניסטריון התעמולה, שכינס בכל יום את עורכי העיתונים החשובים בברלין והודיע להם מה תהיה הכותרת הראשית ומה ייכתב במאמר הראשי שלהם ביום המחרת.

זה היה לפני המצאת האינטרנט והפקס. בימינו, משרד ראש הממשלה מפקסס מדי יום "דף מסרים" לשרים ולשאר השמשים של בנימין נתניהו ומודיע להם אילו מסרים עליהם להפיץ.

אני חושד מאוד שמיט רומני קרא את דף המסרים היומי לפני שנפגש עם הקהל שלו, שהיה מורכב ממיליארדרים (ואולי סתם מיליונרים). אחרי ככלות הכול, הוא לא יכול להמציא לגמרי לבדו את ההברקות המדהימות האלה.

פנטזיות אלה שייכות לעולם החלומות והסיוטים

"הפלסטינים", בה"א הידיעה, פירושם "כל הפלסטינים". כל תשעת המיליונים בגדה המערבית, ירושלים המזרחית, רצועת עזה וישראל – שלא לדבר על הפליטים ברחבי העולם.

טוב, אני מניח שאילו היה אללה גורם באופן פלאי למדינת ישראל להיעלם מן העולם, רק פלסטינים מעטים היו מזילים דמעה. גם ישראלים מעטים מאוד היו מזילים דמעה אילו גרם הקדוש-ברוך-הוא לכל הפלסטינים להיעלם כלא היו. ישראלים רבים אפילו היו מתנדבים לעזור לו. מי יודע, אילו היו חבריו האוונגליים של רומני מתפללים בכל מאודם, היו גם הרוסים, הסינים, הצפון קוריאנים, האיראנים ושאר בני-הזונות מתפוגגים.

אבל פנטזיות אלה שייכות לעולם החלומות והסיוטים. בעולם האמיתי, עמים אינם נעלמים גם אחרי רציחות-עם מזוויעות, ומדינות שיש להן פצצות גרעיניות אינן נמחות מעל פני הארץ על ידי אויבים חיצוניים.

אני מכיר די הרבה פלסטינים, ואין ביניהם אף אחד המאמין שאפשר להשמיד את ישראל. מאז שהחליט יאסר ערפאת בסוף 1973 שעליו להסתדר עם ישראל, הרוב הגדול של הפלסטינים שואפים להסכם שיאפשר להם להקים מדינה משלהם בחלק מהארץ. זה נקרא "פיתרון שתי המדינות".

הממשלה הנוכחית שלנו אינה רוצה בכך, מפני שאינה מוכנה להיפרד מ-22 אחוזים מאדמת הארץ האמורים להפוך למדינת פלסטין. מכיוון שאין להם חלופה מעשית, טוענים דוברי הממשלה ש"אין פיתרון לסכסוך".

אחד מאבות המנטרה הזאת הוא אהוד ברק. אחרי כישלון ועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, הוא הכריז, כזכור, ש"אין לנו שותף לשלום". מכיוון שברק עצמו היה הסיבה העיקרית לכישלון, קראתי לו אז "פושע שלום".

נתניהו אימץ את סיסמתו של ברק, ועכשיו מאמין בה הרוב הגדול של אזרחי ישראל. (לא מכבר נתתי ראיון לעיתונאית דנית. בסופו אמרתי לה: כשתצאי מכאן, עצרי את המונית הראשונה. שאלי את הנהג מה הוא חושב על השלום. הוא יגיד לך: "שלום זה נהדר. בשביל שלום אני מוכן להחזיר את כל השטחים. אבל זה לא יקרה, מפני שהערבים לא יעשו שלום איתנו". כעבור שעה טלפנה לי העיתונאית ודיווחה לי בהתרגשות: "עשיתי כמו שאמרת, והנהג חזר על דבריך, מילה במילה")

"אין פיתרון" משאיר את הרושם שהכול יישאר כמו שהוא. זוהי טעות. שום דבר לא יישאר כמו שהוא. הכול משתנה כל הזמן. ההתנחלויות מתפשטות, הפלסטינים יתקוממו, העולם בתנועה, סין הופכת למעצמה אדירה, העולם הערבי משתנה, באחד הימים יבוא נשיא אמריקני חדש שיעדיף את האינטרסים של ארצות הברית על האינטרסים של ישראל. ומה יהיה עלינו אז?

לקברני פתרון שתי מדינות יש מניעים שונים. מי הם?

התובנה העיקרית של מיט רומני היא ש"פיתרון שתי המדינות" מת. זה מזכיר לי את ההודעה המפורסמת של מארק טוויין לסוכנות ידיעות: "הידיעה על מותי היתה מוגזמת".

עכשיו באופנה לדבר על מות הפיתרון. ממש טרנד. אולם לאנשים שונים יש סיבות שונות להאמין שפיתרון שתי המדינה שבק חיים לכל חי.

הורים, מורים, פדופילים וקניבלים אומרים כולם שהם אוהבים ילדים, אך המניעים שלהם אינם שווים. גם לקברני פתרון שתי מדינות מניעים שונים. מי הם?

קבוצה אחת: אידיאליסטים, השואפים לכך שבני אומות שונות יחיו יחד בהרמוניה ובשוויון במדינה אחת (הייתי מבקש מהם להתעמק בהיסטוריה של ברית המועצות, יוגוסלביה, קפריסין, צ'כוסלובקיה וסודאן, ובמצב הנוכחי של הצרפתים בקנדה, הסקוטים בבריטניה, הפלמים בבלגיה, הבאסקים והקטלאנים בספרד.)

קבוצה שנייה: ערבים, המאמינים שזוהי דרך בלתי אלימה להיפטר ממדינת ישראל.

קבוצה שלישית: מתנחלים, השואפים להפוך את ארץ-ישראל השלמה לנחלתם, ואם אפשר גם "לטהר" את הארץ מגויים.

קבוצה רביעית: ישראלים, המאמינים שההתנחלויות יצרו מצב "בלתי הפיך". (מירון בנבנישתי טבע את הסיסמה הזאת כבר בשנות ה-80 של המאה  שעברה, כשהיו בשטחים הכבושים פחות מ-100 אלף מתנחלים. אמרתי לו אז ששום דבר אינו בלתי הפיך, מלבד המוות. מצבים שנוצרו על ידי בני אדם יכולים להשתנות בידי בני אדם.)

קבוצה חמישית: אנטי-ציונים, ובכללם גם יהודים, השונאים את הציונות באשר היא, על כל הטוב והרע שבה, ושבעיניהם עצם קיומה של מדינה "יהודית" הוא תועבה.

קבוצה שישית: קנאים מוסלמים, המאמינים כי פלסטין כולה היא ואקף (הקדש דתי), כך שמסירת כל חלק ממנה ללא-מוסלמים היא חטא בל יכופר.

קבוצה שביעית: קנאים יהודים, המאמינים שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח ליהודים את כל הארץ מהנילוס עד הפרת, כך שמסירת חלק כלשהו ממנה לגויים היא חטא בל יכופר.

קבוצה שמינית: קנאים נוצרים, המאמינים שבואו של ישוע בפעם השנייה יתאפשר רק אם כל בני הדת היהודית יקובצו בארץ (כך שאין בה מקום למישהו אחר).

אם שכחתי מישהו, איתו הסליחה.

המדינה האחת היא הבעיה, לא הפיתרון

אחדים מהאנשים האלה המציאו משהו הקרוי "פיתרון המדינה האחת". זהו דבר והיפוכו. המדינה האחת היא הבעיה, לא הפיתרון. פיתרון של מדינה אחת פשוט אינו קיים.

כדאי מפעם לפעם לחזור לעובדות הבסיסיות של חיינו:

  • שני עמים חיים בארץ הזאת.
  • אף אחד מהם לא יסתלק. הם יישארו כאן.
  • הפלסטינים החיים בארץ הם עדיין מיעוט, אך בקרוב מאוד הם יהוו בה רוב.
  • שני העמים לאומניים מאוד.
  • לכל אחד משני העמים יש תרבות, דת, נרטיב היסטורי, מבנה חברתי ורמת-חיים שונים. כיום, אחרי 130 שנים של סכסוך, שוררת ביניהם שנאה עזה.

האפשרות ששני העמים האלה יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה במדינה אחת, לשרת באותו הצבא ובאותה המשטרה, לשלם את אותם המסים ולציית לאותם החוקים שנחקקו על ידי פרלמנט משותף – אפשרות זו אינה קיימת.

האפשרות ששני העמים האלה יחיו זה בצד זה בשתי מדינות, כל עם תחת דגלו ותחת ממשלתו הנבחרת (ועם נבחרת כדורגל משלו) – אפשרות זו קיימת.

דו-קיום כזה יכול ללבוש צורות שונות: החל בקונפדרציה רופפת עם גבולות פתוחים ותנועה חופשית, וכלה במסגרות משותפות הדוקות יותר, שיתקדמו עם הזמן, כמו האיחוד האירופי.

אני מקווה שזה לא מסובך מכדי הבנתו של מיט רומני. אבל זה לא יהיה חשוב אם – כפי שאני מקווה בכל ליבי – רומני לא ייבחר.

פשוט לא הייתי רוצה שבור ועם הארץ שכמוהו יקבל את ההזדמנות ללמוד את ענייני העולם על גבינו.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

דף הפייסבוק של מאיר מירב

2 Comments

  1. קתו הזקן
    23 בספטמבר 2012 @ 13:35

    הפלשתינים רוצים לסלק את הישות הציונית מהאזור. לא שתי מדינות ולא אבטיחים. מדינה אחת מהים לירדן, ואולי גם ירדן. כל פעם באמצעות טקטיקה שונה.הטקטיקות של אינטיפאדה התגלו כלא יעילות, ולכן היום הם למדו מהחרדים: בשקט, בלי מהומות, עם חיוך מבויש על השפתיים–לסחוט! "נו באמת הם אומרים, תראו את חוסר שביעות הרצון בציבור, אתם רוצים שתהיה כאן מהפכה? ומיד ביביניהו משתפן ומאשר 5000 עובדים לבוא לארץ. כך לאט לאט, כמו החרדים, הם מסובבים את הגאון למלחמה בטרור על האצבע הקטנה ומקבלים כל מה שרוצים–כמו החרדים.

  2. י
    22 בספטמבר 2012 @ 13:07

    נראה לי, כמו לאורי אבנרי, שמרבית העם הפלשתיני בגדה וגם ברצועת עזה, רוצה לחיות במדינת פלשתין, שתחיה בשלום עם מדינת ישראל הנפרדת ממנה. אבנרי מיטיב לתאר ולנתח מצבים, אבל לרוב "שוכח" להתייחס למרכיבים מסוימים ואין זה מקרי. כך למשל ברשימה זו, לא מתייחס אבנרי לעמדת הנהגה הפלשתינית בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", שמרביתה אינה מעוניית בו. זו הנהגה, שמובילה עמדות קיצוניות, תובעת כל הזמן מחוות מישראל ולא תורמת לתהליך אפילו מחווה אחת. במקרה הטוב, ההנהגה הפלשתינית תסכים לפתרון שתי המדינות, כשלב לפני השלכתם לים של היהודים מהמדינה השכנה. עמדות קיצוניות אינם נחלתם של מנהיגי פלשתינים בשטחים, זה קיים גם בישראל. חברי כנסת ערבים כמעט אינם מעלים לסדר היום נושאים של ערביי ישראל, אלא נושאים של ערביי השטחים, כי זה יוצר יותר רייטינג.

    ההתנהלות הקיצונית והמזיקה של ההנהגות הישראלית והפלשתינית, מזיקה לבני שני העמים ואינה מבטאת את רחשי הלב של בני שני העמים. אבל, החלטות מדיניות נעשות על ידי הנהגות מדיניות וזו הסיבה שאנו תקועים עדיין בלי כל פתרון והסכסוך רק הולך ומעמיק.

באחד הימים ביקש הנשיא ריצ'רד ניקסון למנות משפטן מסוים לבית-המשפט העליון.
"אבל האיש הזה הוא מטומטם גמור!" קרא אחד הסנטורים.
"אז מה?" השיב סנטור אחר, "הרבה מטומטמים יש בארצות הברית, ומגיע להם ייצוג בבית-המשפט העליון כמו לכל מגזר אחר".

ייתכן שציבור מטומטמי אמריקה זכאי לבחור במיט רומני כנשיא. אך לטובת ארצות הברית, ולטובת ישראל, אני מקווה שזה לא יקרה.

היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? (צייר: מאיר מירב)
היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? (צייר: מאיר מירב)

יש האומרים שישראל היא המדינה ה-51 של ארצות הברית. יש האומרים שהיא החשובה מבין 51 המדינות. בכל מקרה, חיינו – ואולי גם מותנו – תלויים במידה רבה באיש היושב בבית הלבן.

לכן, עם כל הטענות שיש לי נגד ברק אובמה (ויש לי המון), אני מקווה מאוד שהוא ייבחר לנשיא מחדש.

בהתקף האחרון של תובנות עמוקות גילה רומני לא רק ש-47% מהאמריקנים הם טפילים, אלא גם ש"הפלסטינים" רוצים להשמיד את ישראל. לדבריו, אין פיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא יימשך לנצח נצחים.

תמהני מניין באה לו הברקה הזאת.

בגרמניה הנאצית היה אדם בשם ד"ר אוטו דיטריך, פקיד של מיניסטריון התעמולה, שכינס בכל יום את עורכי העיתונים החשובים בברלין והודיע להם מה תהיה הכותרת הראשית ומה ייכתב במאמר הראשי שלהם ביום המחרת.

זה היה לפני המצאת האינטרנט והפקס. בימינו, משרד ראש הממשלה מפקסס מדי יום "דף מסרים" לשרים ולשאר השמשים של בנימין נתניהו ומודיע להם אילו מסרים עליהם להפיץ.

אני חושד מאוד שמיט רומני קרא את דף המסרים היומי לפני שנפגש עם הקהל שלו, שהיה מורכב ממיליארדרים (ואולי סתם מיליונרים). אחרי ככלות הכול, הוא לא יכול להמציא לגמרי לבדו את ההברקות המדהימות האלה.

פנטזיות אלה שייכות לעולם החלומות והסיוטים

"הפלסטינים", בה"א הידיעה, פירושם "כל הפלסטינים". כל תשעת המיליונים בגדה המערבית, ירושלים המזרחית, רצועת עזה וישראל – שלא לדבר על הפליטים ברחבי העולם.

טוב, אני מניח שאילו היה אללה גורם באופן פלאי למדינת ישראל להיעלם מן העולם, רק פלסטינים מעטים היו מזילים דמעה. גם ישראלים מעטים מאוד היו מזילים דמעה אילו גרם הקדוש-ברוך-הוא לכל הפלסטינים להיעלם כלא היו. ישראלים רבים אפילו היו מתנדבים לעזור לו. מי יודע, אילו היו חבריו האוונגליים של רומני מתפללים בכל מאודם, היו גם הרוסים, הסינים, הצפון קוריאנים, האיראנים ושאר בני-הזונות מתפוגגים.

אבל פנטזיות אלה שייכות לעולם החלומות והסיוטים. בעולם האמיתי, עמים אינם נעלמים גם אחרי רציחות-עם מזוויעות, ומדינות שיש להן פצצות גרעיניות אינן נמחות מעל פני הארץ על ידי אויבים חיצוניים.

אני מכיר די הרבה פלסטינים, ואין ביניהם אף אחד המאמין שאפשר להשמיד את ישראל. מאז שהחליט יאסר ערפאת בסוף 1973 שעליו להסתדר עם ישראל, הרוב הגדול של הפלסטינים שואפים להסכם שיאפשר להם להקים מדינה משלהם בחלק מהארץ. זה נקרא "פיתרון שתי המדינות".

הממשלה הנוכחית שלנו אינה רוצה בכך, מפני שאינה מוכנה להיפרד מ-22 אחוזים מאדמת הארץ האמורים להפוך למדינת פלסטין. מכיוון שאין להם חלופה מעשית, טוענים דוברי הממשלה ש"אין פיתרון לסכסוך".

אחד מאבות המנטרה הזאת הוא אהוד ברק. אחרי כישלון ועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, הוא הכריז, כזכור, ש"אין לנו שותף לשלום". מכיוון שברק עצמו היה הסיבה העיקרית לכישלון, קראתי לו אז "פושע שלום".

נתניהו אימץ את סיסמתו של ברק, ועכשיו מאמין בה הרוב הגדול של אזרחי ישראל. (לא מכבר נתתי ראיון לעיתונאית דנית. בסופו אמרתי לה: כשתצאי מכאן, עצרי את המונית הראשונה. שאלי את הנהג מה הוא חושב על השלום. הוא יגיד לך: "שלום זה נהדר. בשביל שלום אני מוכן להחזיר את כל השטחים. אבל זה לא יקרה, מפני שהערבים לא יעשו שלום איתנו". כעבור שעה טלפנה לי העיתונאית ודיווחה לי בהתרגשות: "עשיתי כמו שאמרת, והנהג חזר על דבריך, מילה במילה")

"אין פיתרון" משאיר את הרושם שהכול יישאר כמו שהוא. זוהי טעות. שום דבר לא יישאר כמו שהוא. הכול משתנה כל הזמן. ההתנחלויות מתפשטות, הפלסטינים יתקוממו, העולם בתנועה, סין הופכת למעצמה אדירה, העולם הערבי משתנה, באחד הימים יבוא נשיא אמריקני חדש שיעדיף את האינטרסים של ארצות הברית על האינטרסים של ישראל. ומה יהיה עלינו אז?

לקברני פתרון שתי מדינות יש מניעים שונים. מי הם?

התובנה העיקרית של מיט רומני היא ש"פיתרון שתי המדינות" מת. זה מזכיר לי את ההודעה המפורסמת של מארק טוויין לסוכנות ידיעות: "הידיעה על מותי היתה מוגזמת".

עכשיו באופנה לדבר על מות הפיתרון. ממש טרנד. אולם לאנשים שונים יש סיבות שונות להאמין שפיתרון שתי המדינה שבק חיים לכל חי.

הורים, מורים, פדופילים וקניבלים אומרים כולם שהם אוהבים ילדים, אך המניעים שלהם אינם שווים. גם לקברני פתרון שתי מדינות מניעים שונים. מי הם?

קבוצה אחת: אידיאליסטים, השואפים לכך שבני אומות שונות יחיו יחד בהרמוניה ובשוויון במדינה אחת (הייתי מבקש מהם להתעמק בהיסטוריה של ברית המועצות, יוגוסלביה, קפריסין, צ'כוסלובקיה וסודאן, ובמצב הנוכחי של הצרפתים בקנדה, הסקוטים בבריטניה, הפלמים בבלגיה, הבאסקים והקטלאנים בספרד.)

קבוצה שנייה: ערבים, המאמינים שזוהי דרך בלתי אלימה להיפטר ממדינת ישראל.

קבוצה שלישית: מתנחלים, השואפים להפוך את ארץ-ישראל השלמה לנחלתם, ואם אפשר גם "לטהר" את הארץ מגויים.

קבוצה רביעית: ישראלים, המאמינים שההתנחלויות יצרו מצב "בלתי הפיך". (מירון בנבנישתי טבע את הסיסמה הזאת כבר בשנות ה-80 של המאה  שעברה, כשהיו בשטחים הכבושים פחות מ-100 אלף מתנחלים. אמרתי לו אז ששום דבר אינו בלתי הפיך, מלבד המוות. מצבים שנוצרו על ידי בני אדם יכולים להשתנות בידי בני אדם.)

קבוצה חמישית: אנטי-ציונים, ובכללם גם יהודים, השונאים את הציונות באשר היא, על כל הטוב והרע שבה, ושבעיניהם עצם קיומה של מדינה "יהודית" הוא תועבה.

קבוצה שישית: קנאים מוסלמים, המאמינים כי פלסטין כולה היא ואקף (הקדש דתי), כך שמסירת כל חלק ממנה ללא-מוסלמים היא חטא בל יכופר.

קבוצה שביעית: קנאים יהודים, המאמינים שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח ליהודים את כל הארץ מהנילוס עד הפרת, כך שמסירת חלק כלשהו ממנה לגויים היא חטא בל יכופר.

קבוצה שמינית: קנאים נוצרים, המאמינים שבואו של ישוע בפעם השנייה יתאפשר רק אם כל בני הדת היהודית יקובצו בארץ (כך שאין בה מקום למישהו אחר).

אם שכחתי מישהו, איתו הסליחה.

המדינה האחת היא הבעיה, לא הפיתרון

אחדים מהאנשים האלה המציאו משהו הקרוי "פיתרון המדינה האחת". זהו דבר והיפוכו. המדינה האחת היא הבעיה, לא הפיתרון. פיתרון של מדינה אחת פשוט אינו קיים.

כדאי מפעם לפעם לחזור לעובדות הבסיסיות של חיינו:

  • שני עמים חיים בארץ הזאת.
  • אף אחד מהם לא יסתלק. הם יישארו כאן.
  • הפלסטינים החיים בארץ הם עדיין מיעוט, אך בקרוב מאוד הם יהוו בה רוב.
  • שני העמים לאומניים מאוד.
  • לכל אחד משני העמים יש תרבות, דת, נרטיב היסטורי, מבנה חברתי ורמת-חיים שונים. כיום, אחרי 130 שנים של סכסוך, שוררת ביניהם שנאה עזה.

האפשרות ששני העמים האלה יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה במדינה אחת, לשרת באותו הצבא ובאותה המשטרה, לשלם את אותם המסים ולציית לאותם החוקים שנחקקו על ידי פרלמנט משותף – אפשרות זו אינה קיימת.

האפשרות ששני העמים האלה יחיו זה בצד זה בשתי מדינות, כל עם תחת דגלו ותחת ממשלתו הנבחרת (ועם נבחרת כדורגל משלו) – אפשרות זו קיימת.

דו-קיום כזה יכול ללבוש צורות שונות: החל בקונפדרציה רופפת עם גבולות פתוחים ותנועה חופשית, וכלה במסגרות משותפות הדוקות יותר, שיתקדמו עם הזמן, כמו האיחוד האירופי.

אני מקווה שזה לא מסובך מכדי הבנתו של מיט רומני. אבל זה לא יהיה חשוב אם – כפי שאני מקווה בכל ליבי – רומני לא ייבחר.

פשוט לא הייתי רוצה שבור ועם הארץ שכמוהו יקבל את ההזדמנות ללמוד את ענייני העולם על גבינו.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

דף הפייסבוק של מאיר מירב

2 Comments

  1. קתו הזקן
    23 בספטמבר 2012 @ 13:35

    הפלשתינים רוצים לסלק את הישות הציונית מהאזור. לא שתי מדינות ולא אבטיחים. מדינה אחת מהים לירדן, ואולי גם ירדן. כל פעם באמצעות טקטיקה שונה.הטקטיקות של אינטיפאדה התגלו כלא יעילות, ולכן היום הם למדו מהחרדים: בשקט, בלי מהומות, עם חיוך מבויש על השפתיים–לסחוט! "נו באמת הם אומרים, תראו את חוסר שביעות הרצון בציבור, אתם רוצים שתהיה כאן מהפכה? ומיד ביביניהו משתפן ומאשר 5000 עובדים לבוא לארץ. כך לאט לאט, כמו החרדים, הם מסובבים את הגאון למלחמה בטרור על האצבע הקטנה ומקבלים כל מה שרוצים–כמו החרדים.

  2. י
    22 בספטמבר 2012 @ 13:07

    נראה לי, כמו לאורי אבנרי, שמרבית העם הפלשתיני בגדה וגם ברצועת עזה, רוצה לחיות במדינת פלשתין, שתחיה בשלום עם מדינת ישראל הנפרדת ממנה. אבנרי מיטיב לתאר ולנתח מצבים, אבל לרוב "שוכח" להתייחס למרכיבים מסוימים ואין זה מקרי. כך למשל ברשימה זו, לא מתייחס אבנרי לעמדת הנהגה הפלשתינית בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", שמרביתה אינה מעוניית בו. זו הנהגה, שמובילה עמדות קיצוניות, תובעת כל הזמן מחוות מישראל ולא תורמת לתהליך אפילו מחווה אחת. במקרה הטוב, ההנהגה הפלשתינית תסכים לפתרון שתי המדינות, כשלב לפני השלכתם לים של היהודים מהמדינה השכנה. עמדות קיצוניות אינם נחלתם של מנהיגי פלשתינים בשטחים, זה קיים גם בישראל. חברי כנסת ערבים כמעט אינם מעלים לסדר היום נושאים של ערביי ישראל, אלא נושאים של ערביי השטחים, כי זה יוצר יותר רייטינג.

    ההתנהלות הקיצונית והמזיקה של ההנהגות הישראלית והפלשתינית, מזיקה לבני שני העמים ואינה מבטאת את רחשי הלב של בני שני העמים. אבל, החלטות מדיניות נעשות על ידי הנהגות מדיניות וזו הסיבה שאנו תקועים עדיין בלי כל פתרון והסכסוך רק הולך ומעמיק.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן