Skip to content

טכנולוגיה, ביורוקרטיה וזכויות הפרט

הטכנולוגיה, מסתבר, לא ממש הגיעה לצרפת – והביורוקרטיה חוגגת. אבל הסיבה היא לא מוגבלות טכנית או שמרנות, אלא החוק; חוק צנעת הפרט, או אם תרצו – הזכות לפרטיות. המחי הוא המון שעות עמידה בתור ושני מיליארד אירו בשנה. בין ישראל לצרפת, טכנולוגיה מול ביורוקרטיה מאת עמית מנדלזון – מארסיי, צרפת אתם בטח חושבים שאתם יודעים […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הטכנולוגיה, מסתבר, לא ממש הגיעה לצרפת – והביורוקרטיה חוגגת. אבל הסיבה היא לא מוגבלות טכנית או שמרנות, אלא החוק; חוק צנעת הפרט, או אם תרצו – הזכות לפרטיות. המחי הוא המון שעות עמידה בתור ושני מיליארד אירו בשנה. בין ישראל לצרפת, טכנולוגיה מול ביורוקרטיה

מאת עמית מנדלזון – מארסיי, צרפת

300 מטר תור החל מ-05:30 בבוקר למשרד שנפתח ב-08:15
300 מטר תור החל מ-05:30 בבוקר למשרד שנפתח ב-08:15 - צילום: עמית מנדלזון

אתם בטח חושבים שאתם יודעים מה זה ביורוקרטיה. אז לא. אתם לא יודעים. ישראל היא אולי המדינה הכי פחות ביורוקרטית בעולם, שלטון הפקידים בישראל נובע אולי משכרון הכוח, אבל ביורוקרטיה זה לא. את המלה ביורוקרטיה המציאו הצרפתים. מקורה מהמלה "בירו" (Bureau) – משרד. עם השנים הביאו הצרפתים את הביורוקרטיה לדרגת אמנות. ישראלי שנכנס לתוך המערכת הזו מן הראוי שיבלע כדור הרגעה חזק במיוחד. עם הביורוקרטיה מגיע כמובן השימוש המוגזם בניירת, טפסים, קלסרים, יומנים וכו'. ואכן צרפת היא אחת המדינות שתורמות לדילולם של יערות הגשם בצורה מסיבית, וכל זאת תוך כדי הרצת עשרות קמפיינים ומנגנונים לאיכות הסביבה ושימור כדור הארץ. צרפת, מדינה חילונית למהדרין, מקדשת, מברכת ומעלה על נס את השימוש בניירת.

בישראל ניתן להוציא דרכון חדש תוך 48 שעות, בתשלום סמלי למדי. ובצרפת? עד שישה חודשים. תעודת זהות ניתן לנפק בישראל על המקום; בצרפת – חודשיים וערימה של מסמכים מלווים. בעוד שבישראל, עם קבלת תעודת הזהות, נכנסת תעודת הלידה למגירה ולא יוצאת משם, בצרפת היא נדרשת לכל תהליך למרות שיש לצרפתים תעודות זהות, רשיונות נהיגה, דרכונים וכולם כולם נופקו על-ידי המדינה תוך שימוש בתעודת הלידה. מכיוון שהצרפתי איננו מחזיק את תעודת הלידה שלו, הרי שהוא חייב לגשת למשרד הרישום ולבקש הדפסה של התעודה פעם אחר פעם, וגרוע מזה, ההדפסה שכמובן מלווה עם חותמת גומי כמו בימים הטובים של ההסתדרות חייבת להיות בת פחות משלושה חודשים כדי שתהיה שמישה. אם אינך אזרח צרפתי, הרי שאתה זקוק לתרגום של תעודת הלידה על-ידי מתורגמן מאושר מטעם המדינה, שזכאי להדביק חותמת סגלגלה על המסמך ולרשום תאריך… שלושה חודשים ויום אחרי התאריך, אפשר לקפל את התרגום יפה יפה ולעשות ממנו אווירון של נייר. כמובן שמתורגמן "טוב" יטען כי איננו שומר את קובץ התרגום ויגבה מהדורש עבור תרגום, נוסף אבל זו בעיה אחרת.

הרי לכם דוגמה קטנה: אזרח של מדינה אירופית יכול לחיות בצרפת, לעבוד ושלם מיסים – הדרכון שלו מספיק עבור כך. אבל, אם הוא צריך לקבל משהו מהמדינה, קיצבה למשל. הרי שפתאום הוא זקוק ל"כרטיס זכויות" (Titre de Sejours), כרטיס שערכו לא יסולא מפז במדינה סוציאליסטית כמו צרפת. כדי לקבל כרטיס כזה עליו לגשת אל הקומפלקס המשרדים של השלטון הארצי בעיר (Prefecture). הוא ימתין בתור המטורף עד שיגיע לחלון הראשון, שם (אם נשארו מספרים – אם לאו הוא יצטרך לחזור למחרת ולחכות עם כולם מ-5:30 בבוקר) הוא יקבל מספר, שיתן לו את הזכות לעמוד עוד שעתיים בתור אחר, שם יתנו לו טופס שאחרי מילואו והצגת עשרות מסמכים (ותעודת לידה) תהיה לו את הזכות להמתין יום שלם כדי להגיש את בקשתו. ואחר כך חודשיים עד קבלת הכרטיס.

למה בעצם ביורוקרטיה?

צובאים על פתחי משרד ההגירה
צובאים על פתחי משרד ההגירה - צילום: עמית מנדלזון

הביורוקרטיה הסבוכה הזו, שרק קמצוץ שבקמצוץ הוצג כאן, איננה נובעת מהרצון לשמור על מקומות עבודה, הללו במילא מובטחים בחוק, אלא כהגנה מפני הונאות, שעל פי משרד הפנים הצרפתי מגיעות מדי שנה ל-2 מיליארד אירו ונפוצה בעיקר בקרב מהגרים מאפריקה. הקרב בין המדינה לתכמנים הוא קרב אינסופי, והנפגעים הם כלל הציבור. מדי  שנה מוסיפה המדינה שכבת הנחיות חדשה, לתהליכים כמו קיצבאות, תגמולים ותשלומי הביטוח הרפואי, הנחיות שרק מוסיפות עוד ועוד ניירת ומגבירות את המבוכה וחוסר האונים אצל בפקידים, ואת משך זמן ההמתנה של הציבור.

כאן נכנסת בדרך-כלל הטכנולוגיה. לא רק שהיא חוסכת בניירות, בזמן המתנה, לא רק שהיא מקלה על הפקידים – היא גם אמורה למנוע הונאות. כך למשל, בחור שמגיש בקשה לקבלת כרטיס זכויות צריך להביא הוכחות (ניירת) שהוא לא נסמך על שולחן המדינה. צילום של חוזה עבודה חתום כדת וכדין יפתור את הבעיה מבחינת המשרד. אם המחשבים של לשכת האבטלה מחוברים למערכת הרישום של משרד רישום האוכלוסין, הרי שאם הבחור בעצם חי על דמי אבטלה וחוזה העבודה שלו מזויף, שהטכנולוגיה היתה חושפת את ההונאה.

דוגמאות יש לאינספור, ועדיין מחשבי המדינה ומשרדי הרישום השונים אינם מחוברים ולא שואבים מידע אחד מהשני. וכל זאת מסיבה פשוטה: חוק זכויות האדם וצנעת הפרט.

בניגוד לישראל, החוק בצרפת מגדיר היטב את זכויות הפרט לפרטיות ואוסר על הממשלה לבצע מעקב כלשהו אחרי אזרח, בין אם באמצעים פיזיים או אלקטרוניים. גם אם המחיר הוא 2 מיליארד דולר ומערכת ביורוקרטית מסורבלת. האזרחים משלמים את המחיר בעמידה בתורות אינסופיים ומירוץ מטורף אחרי מסמכים אבודים. נכון שגם במצב הקיים הסירבול הוא מוגזם ואפשר היה לחסוך הרבה טרחה מהאזרחים, ואכן מדי פעם נעשה נסיון לאיחוד גופים שפעילותם גובלת בכפילות – אבל עדיין המערכת הביורוקרטית היא הפתרון היחיד שקיים בתנאים הקיימים.

אזרחי צרפת היו הראשונים שהתנגדו לניידות הצילום של גוגל, ואחת מהן אף הועלתה באש. התוצאה היא שיש רחובות במארסיי שלא צולמו כלל למערכת ה- Street View של גוגל, ואני משוכנע שכך גם בשאר המדינה הענקית הזו. אז נכון שלצרפתים יש חרדה מוגזמת ממצלמות, אבל מצד שני הם מודעים מאוד לזכותם לפרטיות, ויילחמו עליה. את המחיר הם מוכנים לשלם.


טביעות אצבעות לכל דורש

הישראלי חסר הסבלנות לא מודע למשמעות של המנגנון הביורוקרטי המהיר שלו. הישראלי מרצונו ויתר על טביעות אצבעותיו כדי לדלג על התור בנתב"ג. לא מדובר במערכת מתוחכמת, אבל היא קיימת במעט מקומות בעולם. גם בלשכת העבודה יש היום מנגנון טביעות אצבעות. משטרת ישראל רשאית לקחת טביעות אצבעות מכל אזרח שהיא מזמנת לעדות. למה?  ההסבר יכול להישמע כך: "אם זימנו אותו לחקירה – ייתכן שהוא מעורב". אין טיעון יותר גרוע מזה. בתחילת שנות השמונים נעלמה החייל הדס קדמי אי שם בכרמל. החיפושים אחריה ארכו זמן רב, ומשטרת ישראל זימנה אלפי עדים לחקירה, ביניהם סטודנטים מהטכניון ומאוניברסיטת חיפה. למה? כי זה היה בסביבה. אחד אחד עמדנו בתור כדי שיקחו מאיתנו טביעות אצבעות כמו אחרוני הפושעים. גופת החיילת נמצאה בשלב כלשהו, ולמשטרת ישראל נשאר מהחקירה הזו מאגר בן למעלה מ-20 אלף מערכות של טביעות אצבעות. אנשים תמימים לחלוטין שפרטיותם נשללה מהם.

בימים אלה ממשלת ישראל מתכננת הקמתו של מאגר מידע ביומטרי. זו כבר לא חדירה לפרטיות – זו חדירה לוורידים של האזרח. שלא לדבר על הספק הגדול ביכולתה של המדינה לאבטח מאגר שכזה, בעיקר נוכח המתקפות המסיביות של האקרים על מערכות מחשב ממשלתיות בישראל. כל המחקרים וההצהרות האחרונות לגבי מוכנותה של ישראל להתמודד עם האקרים נשמעים די מגוכחים, כשברקע רעש של אתרים נופלים והיסטריה של בעלי כרטיסי אשראי. עצם הקמתו של מאגר שכזה נועדה לחסוך למדינת ישראל ובעיקר למשטרת ישראל עבודה, על חשבון פרטיותו של האזרח, ולא יפתיע אותי כלל אם בלשים פרטיים יתחילו להסתובב עם פינצטה ושקית ניילון במקום מצלמות, רק כי מצאו דלת אחורית כיצד להגיע אל המאגר וממנו אל ה-DNA של הבעל או האישה הבוגדים.

ובכן, ככל שהביורוקרטיה מעצבנת, מטרטרת וגוזלת זמן – היא עדיין עדיפה של חשיפה מוחלטת של האזרח כלפי השלטונות, שבתנאים הנוכחיים לפחות לא יהססו לעשות במידע הנ"ל שימוש נוסח ג'ורג' אורוול במקרה הטוב, או כסף מהיר ממכירת מידע.

 

2 Comments

  1. ווינסטון סמית'
    7 בפברואר 2012 @ 23:36

    כתבה מרתקת. אני אציג אותה בשיעור אזרחות. הזכות לפרטיות היא הזכות בסיכון הכי גדול במאה ה-21, וקריסתה תפיל את כל המערכות הדמוקרטיות.

    • עמית מנדלזון
      7 בפברואר 2012 @ 23:56

      אכן, זו בדיוק הבעיה בכל העולם בימים אלו, במדינות מסויימות זה מעוגן בחוקה במדינת ישראל אין חוקה אין מי שיגן על פרטיות האזרח

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן