כך פועלת רשת ההברחות מאריתריאה לישראל

דו"ח של נציבות האו"ם לפליטים פורש תמונה רחבה של נתיבי ההברחה של בני אדם מאריתריאה ועד לישראל. הוא חושף תופעה חדשה של חטיפת אריתריאים ממחנות פליטים בסודאן והעברתם לישראל תמורת כופר

כך פועלת רשת ההברחות מאריתריאה לישראל

דו"ח של נציבות האו"ם לפליטים פורש תמונה רחבה של נתיבי ההברחה של בני אדם מאריתריאה ועד לישראל. הוא חושף תופעה חדשה של חטיפת אריתריאים ממחנות פליטים בסודאן והעברתם לישראל תמורת כופר

נציבות האו"ם לפליטים בשווייץ פירסמה דו"ח חדש הפורש תמונה רחבה של נתיבי ההברחה של נתינים אריתריאים מאריתריאה לסודאן ועד לסיני וישראל. הדו"ח מגדיר את ההגירה החוצה מאריתריאה כ"הגירה מעורבת" שיש לה כמה גורמים, מתאר את נתיב ההברחה שמופעל בעיקר על ידי מבריחים משבט הרשאידה, וגם חושף תופעה חדשה של חטיפת אריתריאים מסודאן לשם כופר והעברתם לישראל. הדו"ח מבוסס על מחקר וספרות מקצועית, דיווחים של ארגוני סיוע וכן על עדויות של אריתריאים שסיפרו על נתיב ההברחה.

להלן תרגום של עיקרי הדברים:

הדו"ח מתאר בקצרה את השלטון הרודני באריתריאה וקובע כי אריתריאים המבקשים מקלט במדינה זרה נחשבים לבוגדים באריתריאה ומסתכנים במאסר עולם או בעונש מוות אם ישובו. לפיכך, לרבים מהם זה בלתי אפשרי לחזור (גם ישראל נמנעת מלגרשם בשל כך, ש"ל).

נתיב הבריחה - מאריתריאה, לסודאן, ומשם למצרים ולישראל

כמה ארצות משמשות כמדינת יעד לאריתריאים: תימן ולוב, ובשנים האחרונות גם מצרים. ארגוני סיוע מדווחים כי בשל התנאים הקשים במצרים רבים מהם מעדיפים להמשיך לישראל. אלו שאינם עוברים דרך קהיר, אלא מוברחים ישר לסיני, ניצבים בפני אחד משלושת התרחישים האלה:

לפי התרחיש הראשון הם ייתפסו בגבול, יישלחו לאחד ממתקני הכליאה המצויים מאזור אסואן עד אל-עריש, ומאוחר יותר יגורשו לאתיופיה או לאריתריאה. לפי השני – אלו שיצליחו לחצות את סיני (חלקם עלולים להיות מוחזקים בשבי ולעבור עינויים) עלולים להיירות ולהיפצע בגבול ישראל. לפי התרחיש השלישי – אלו שיצליחו לחצות את הגבול יגיעו לישראל, שבה התנאים למהגרים הופכים קשים יותר ויותר.

על אף הסכנות, הנתיב הזה הוא פופולרי מאוד, אם לשפוט על פי מספר האריתריאים שעוברים בו כדי להגיע לישראל. בשנים האחרונות נודע כי בישראל אפשר למצוא עבודה, וחרף הנתיב המסוכן זה עדיין זול בהרבה מאשר להבריח את הגבול ללוב ומשם לאירופה.

העלייה החדה בכניסתם של מהגרים מהגבול הביאה להחמרה קשה במדיניות הישראלית כלפי מבקשי מקלט. השינוי המשמעותי ביותר היה התיקון לחוק למניעת הסתננות. מעתה כל מי שמגיע מהגבול מוגדר "מסתנן" ללא הבחנה בין פליטים, מהגרים לא-חוקיים או מי שרוצה לפגוע בביטחון המדינה. כל מי שהסתנן יכול להיות מוחזק במעצר לשלוש שנים (פרט לקטינים ללא מלווים).

נוסף על כך, נבנתה גדר גבול ונבנה מתקן כליאה ענקי המיועד לכעשרת אלפים איש. לפי דיווח עדכני ירד מספר החוצים את הגבול מ-1,760 בחודש מאי ל-289 ביולי 2012. טרם ברור אם הירידה במספר האריתריאים הנכנסים לישראל משקפת ירידה במספר האנשים שיצאו לדרך בנתיב זה. בשל המהירות שבה אירע השינוי, זה נראה לא סביר.

הסיבות להגירה

אריתריאה זכתה לעצמאות ב-1991 ומאז 1993 לא נערכו בחירות במדינה. על פי דוח נציבות האו"ם מ-2004 "מצב זכויות האדם באריתריאה התדרדר באופן חמור… בנוגע ליחס לקבוצות פוליטיות אופוזיציוניות, חופש הביטוי, חופש דת, מעצר שרירותי והטיפול במי שמשתמט מגיוס. אין חברה אזרחית, אופוזיציה פוליטית או תקשורת חופשית." חלק עיקרי במדיניות הממשלה הוא הגיוס הכפוי.

אריתריאים מפגינים מול שגרירות אריתריאה בישראל (צילום: אליזבת צורקוב)

כמה סיבות חזרו על עצמן כששאלו מבקשי מקלט מדוע עזבו את אריתריאה: רבים התלוננו על היעדר חופש הביטוי, הזדמנות לרכוש השכלה, והיעדר חופש תנועה. הסיבה הנפוצה ביותר שעלתה בקרב מרואיינים אריתריאים בתל אביב היתה "להיות חופשי". לאחר שאלות נוספות נראה שהתכוונו בכך לאפשרות לעבוד תמורת שכר ולא ללא תמורה (כפי שהם עובדים באריתריאה בשל הגיוס הכפוי שאינו מוגבל בזמן, ש"ל).

הדו"ח מתאר את השינוי שחל בנתיב הבריחה של אריתריאים: אם ב-2010 דווח כי היעד העיקרי היה סודאן לשם מציאת עבודה, ב-2012 כחצי מהמרואיינים החליטו במודע להגיע לישראל כשעוד היו באריתריאה. אחד מהם הצהיר שהוא "ימות או יצליח, אבל כדאי להסתכן. בישראל מתייחסים אליך כמו לבן אדם, הממשלה שלנו לא נותנת לנו אפילו זכויות בסיסיות".

חלק מהמהגרים החליטו להגיע לישראל אחרי שהות במחנות פליטים בסודאן, אחרי ששמעו על האפשרות לפרנסה בישראל. המבריחים משתמשים במתווכים אריתריאים, לרוב מאותו מוצא אתני של החטופים, המשכנעים אנשים לצאת למסע וכך נופלים לידי המבריחים.

לא ברור אם אלו שהחליטו לצאת למסע לישראל היו מודעים לסכנות שבדרך ואם זה השפיע על החלטתם. נראה שיש מודעות ברמות שונות בקהילה האריתריאית לניצול והעינויים בסיני. ברדיו יש תוכנית המזהירה מפני התופעה, ולפי הדיווחים כמעט כל האריתריאים הנמצאים במדינות זרות מנסים לשכנע את בני משפחתם שלא לצאת למסע לישראל או ללוב.

גם במחנות הפליטים נעשו פעולות להגברת המודעות לתופעה. אולם על פי הדיווחים אריתריאים רבים ששמעו את הסיפורים אינם מאמינים שזה יקרה להם ושהם ייפלו לידיהם של "המבריחים הרעים". יש גם מספר משמעותי של אנשים שמעדיפים להסתכן בכך כדי לזכות בסיכוי לחיים טובים יותר בישראל. על כך אפשר ללמוד מהמספר של הנשים שלוקחות טיפול למניעת היריון לפני שהן יוצאות לדרך, למקרה שייאנסו.

[related-posts title="עוד על אריתריאה ועל אריתריאים בישראל"]

התפתחות חדשה היא אריתריאים שמדווחים כי נחטפו מגבול סודאן-אריתריאה. אף שכרגע זהו חלק קטן מאלו המגיעים לישראל, הוא גדל במהירות. כשהם נשאלים איפה ישהו אם ישוחררו מהמעצר בישראל, נראה שאין להם אף מכר בישראל.

לקראת סוף שנות השמונים היו במזרח סודאן כ-800 אלף פליטים מאריתריאה ששהו במחנות פליטים – באזור העיר קסאלה. 97 אחוז מהם הוכרו כפליטים וגם השאר הורשו להישאר מסיבות הומניטריות. התנאים במחנות קשים, ולפליטים אסור לנוע באופן חופשי במדינה, והם מוגבלים לאיזור המחנות. נציבות האו"ם לפליטים מעריכה כי כ-3,000 אריתריאים מגיעים לסודאן מדי חודש.

ישנו הבדל ניכר בין השוהים הוותיקים במחנות הפליטים לבין האוכלוסייה שעוזבת היום את אריתריאה: האחרונים הם צעירים, נוצרים, דוברי טיגרינית מאזורים עירוניים, שאינם מוכנים להישאר במחנה פליטים סגור ללא השכלה או תעסוקה. במקרים מסוימים, כמו של עיתונאים, קצינים ופעילים פוליטיים, קרבת המחנות לגבול אריתריאה מעוררת חשש מגירוש או פגיעה ומהווה תמריץ לבריחה נוספת. הדבר ניכר בעיקר כשיש התקרבות בין ממשלות סודאן ואריתריאה ובזמנים שבהם הגירוש של אריתריאים מסודאן אל אריתריאה נהיה תכוף יותר.

רשת המבריחים

לפי הדו"ח, הברחות בני אדם הן רק חלק מפעילות ההברחות הענפה שמתנהלת בשטח שבין סודאן, אריתריאה וסיני; הברחת נשק נעשית באותם נתיבים של הברחת בני אדם. אורכו של הגבול המזרחי של סודאן (הגובל באריתריאה) הוא 660 קילומטר, ובו רק שלושה מעברים מוסדרים. לא כל החוצים את הגבול נעזרים במבריחים: יש הגרים באזור הסמוך לגבול ועושים את הדרך לבד. כמו כן במרחק 18 קילומטר מהגבול נמצא מחנה צבאי, שגם ממנו בורחים וחוצים את הגבול.

שמו של שבט הרשאידה חוזר ועולה בשיחות עם מי שהבריח את הגבול, ונראה שהוא הדומיננטי בהברחות. שבט זה הגיע ככל הנראה מערב הסעודית באמצע המאה ה-19, והתיישב באזור מזרח סודאן. לאנשיו היו קשרים עם מדינות המפרץ ומצרים ששימשו אותם למסחר וסיפקו להם פרנסה. זוהי קבוצה מבודדת המשמרת אורחות חיים של נוודים, וכיום מתפרנסת בין היתר מהברחת סחורות בין אריתריאה לסודאן.

הרשאידה אינם מפעילים לבד את רשת ההברחות אלא נעזרים באריתריאים המתווכים בינם לבין מי שמעוניין להבריח את הגבול. נראה כי חברי ממשלה וקציני צבא מאריתריאה מעורבים בכך. באסמרה, בירת אריתריאה, בולטת התופעה של צעירים שברשותם הרבה כסף מזומן, ופועלים בחופשיות ללא סכנה שיגוייסו. "נוכחותם היא סימן ברור לכך שהרשתות פועלות בסיוע של הצבא ואנשי המפלגה השלטת (PFDJ)".

תופעה חדשה יחסית התופסת תאוצה היא חטיפתם של אריתריאים בסודאן והברחתם לישראל בלי שרצו בכך, תמורת כופר ממשפחותיהם. בביקור בכלא סהרונים בישראל הצהירו כחצי מהכלואים האריתריאים כי כלל לא התכוונו להגיע לישראל, אלא נחטפו לאחר שחצו את הגבול אל סודאן והיו בדרכם למחנה הפליטים. נציבות האו"ם לפליטים שבקסאלה (אזור מחנה הפליטים בסודאן) דיווחה כי בחודש מתלוננים אצלם בין שלושים לחמישים אנשים שטוענים שנחטפו, והצליחו להשתחרר בעזרת המשטרה. תופעת החטיפה התפתחה בחמש השנים האחרונות, ודמי הכופר הנדרשים יכולים להגיע ל-15 אלף דולר.

מטרת החטיפה היא לסחוט כסף במהירות. אם החטוף אינו יכול להשיג את הכסף לשחרורו, הוא עלול להימכר לקבוצה אחרת בסודאן או להישלח לסיני.

עדויות ספורות מעידות על המעורבות של הצבא הסודאני והאריתריאי בנתיבי ההברחה. אחד האנשים שרואיינו בנציבות האו"ם לפליטים בישראל העיד שנעצר עם שלושה חברים בגבול על ידי הצבא הסודאני, וכי הם שמסרו אותו לידי המבריחים.

"אני בן 21. כל חיי עבדתי כרועה צאן בכפר שלי באריתריאה ומעולם לא הלכתי לבית ספר. באפריל 2010 עזבתי את אריתריאה לסודאן בתקווה למצוא עבודה טובה. לא תיכננתי לבוא לישראל. כלל לא שמעתי על המדינה הזאת כשהייתי באריתריאה. כשחציתי את הגבול מאריתריאה לסודאן, תפס אותי חייל ודרש ממני כסף. לא היה לי שום כסף, והוא מסר אותי למבריחים בדואים שהעבירו אותי עם עוד הרבה אנשים למדבר סיני. לא ידעתי שלוקחים אותי לסיני. בסיני נלקחנו לדוויט, מאריתריאה, ולשני בדואים: חליד ועבדוללה. הם אמרו לנו לשלם כדי שיבריחו אותנו לישראל. רק אז הבנתי שהם רוצים להעביר אותנו לישראל".

נתיב ההברחה

אף שהמהגרים מגיעים אל תחילת נתיב ההברחה באופנים שונים, הדרך אל גבול מצרים נראית דומה. מבריחים משבט הרשאידה במזרח סודאן אוספים את האנשים בקבוצות וכשיש מספיק אנשים יוצאים לדרך. שיירה של שבעה עד עשרה כלי רכב ובכל אחד מהם כ-15 איש יוצאת לדרך, מלווה בארבעה כלי רכב חמושים.

הנתיב לגבול מצרים אורכו 1,500 קילומטר, אך יש בו ארבע-חמש עמדות ביקורת של כוחות הביטחון, ולפיכך מעדיפים המבריחים לנסוע דרך המדבר במהירות גבוהה. בדרך כלל צריך להיעזר ביותר מכלי רכב אחד ויותר מקבוצה אחת של מבריחים. לפיכך רשת רחבה מפעילה את ההברחות לאורך הדרך. אלו שיוצאים לדרך יצטרכו להמתין בנקודה מסוימת לרכב הבא שיאסוף אותם. בהתאם לסכום ששילמו עבור ההברחה, יצטרכו לעבור חלק מהמסלול ברגל או לחצות נהרות.

"הרשאידה הכניסו אותנו לבניין ושם נשארנו במשך 17 יום, כשהמשיכו להביא אנשים נוספים. אחר כך שמו את כולנו בשישה כלי רכב פתוחים. זה היה אמור לקחת יום וחצי לחצות את המדבר אל מצרים. אבל זה נמשך יומיים נוספים כי כלי הרכב התקלקלו – שקעו בחול, ואנחנו, הפליטים, היינו צריכים לדחוף אותם כדי לחלץ אותם. אחרי שהרכב הצליח להיחלץ, כל מי מהפליטים שלא הצליח לזנק עליו בחזרה הושאר מאחור במדבר. בגבול סודאן-מצרים הרשאידה מסרו אותנו לידי בדואים מצרים בתמורה לתשלום".

רוב כלי הרכב של המבריחים הם טנדרים שפתוחים מאחור. יש עדויות על כך שאנשים נפלו מהטנדר, הושארו במדבר או נפצעו קשה. כמה עדויות סיפרו על מחסור במים ובמזון וכי רבים מתו מרעב בדרך. נשים נופלות לעתים קרובות קורבן לאונס והתעללות מינית.

"הקבוצה שבה ניסיתי להגיע לישראל היתה מורכבת מארבע משאיות, בכל אחת 25 אריתריאים. היו שם 14 נשים וילדים בקבוצה. בכל לילה המבריחים עצרו את המכוניות ואמרו לנו למצוא מקום לישון. כל אחד קיבל כוס מים ומעט לחם. לעתים זה היה מלווה במכות."

כיווני פעולה ומכשולים

הדו"ח מצביע על כמה דרכים להילחם במבריחים ועל המכשולים הניצבים בדרך. כך לדוגמה, ההצעה להעביר לסודאן תמיכה כלכלית כדי לשפר את נוכחות כוחות הביטחון בגבול אריתריאה היא בעייתית, מאחר שכפי שעולה מהעדויות, כוחות הביטחון הסודאניים לוקחים חלק בהברחות.

הדו"ח מציין את הרווחיות הגבוהה של עסקי ההברחות, הנאמדת במיליוני דולרים, כמכשול עיקרי במאבק במבריחים, וקובע שתמיד יהיו מי שירצו להסתכן כדי להרוויח.

בכל הנוגע לרשאידה – אין מדובר בקבוצה אחת אחידה ולכן אין מנהיג אחד שיכול לשלוט בתופעת ההברחות. הקבוצה מורכבת מכמה שושלות נפרדות, ובכל אחת הבדלים של גיל, מגדר, מעמד ונסיבות. כך למשל, המנהיג אינו יכול לאסור על הצעירים לעסוק בהברחות משום שזו האפשרות היחידה שפתוחה בפניהם לפרנסה.

בעיה נוספת היא הגוֹלה האריתראית הנרחבת (בני משפחה שעזבו את אריתריאה לפני שנים רבות וחיים במדינות מערביות רבות, ש"ל) – אשר מספקת למי שרוצה לברוח מאריתריאה מידע על הברחות, קשרים ועזרה כלכלית. מאחר שאין מדובר במשהו מוסדר, קשה מאוד להילחם בשלבים הראשונים של נתיב הבריחה.

כדי להפחית את ההברחות הלא-חוקיות אין די במניעה, אלא גם בהתרה של יציאה מהמדינה באופן חוקי. צעד כזה אינו בא בחשבון במקרה של אריתריאה, שנוהגת במדיניות נוקשה של שליטה באוכלוסייה ומשיתה מגבלות חמורות על הוצאת דרכונים ויציאה מהמדינה.

"ממשלות אינן יכולות לפעול רק בהצבת מכשולים וחסימת ההגירה. כפי שאפשר לראות מחסימת נתיב הבריחה לאירופה דרך לוב או התנאים במצרים, התוצאה עלולה להיות מסוכנת יותר כי היא דוחקת מהגרים לנתיבים מחתרתיים. נראה שזו הסיבה לזרם המהגרים לסיני. נראה שהדרך היחידה לפתור את הבעיה של אותה הגירה מעורבת היא באמצעות פטור מענישה מכל הצדדים.

הדו"ח מסכם: "ללא כל ספק, עם או בלי מבריחים, אריתראים ימצאו דרך לעזוב את אריתריאה", ואינו מספק פתרונות קלים. מטרתו היא לספק בסיס של ידע ואולי תובנות שישמשו למציאת פתרונות חלופיים כדי להפוך את הדרך המצפה לעוזבים את אריתריאה לקשה פחות.

1 Comment

  1. ariella
    5 בנובמבר 2012 @ 21:11

    הלינק לדו"ח שך UNHCR לא תקין http://www.unhcr.org/508f9a019.html

נציבות האו"ם לפליטים בשווייץ פירסמה דו"ח חדש הפורש תמונה רחבה של נתיבי ההברחה של נתינים אריתריאים מאריתריאה לסודאן ועד לסיני וישראל. הדו"ח מגדיר את ההגירה החוצה מאריתריאה כ"הגירה מעורבת" שיש לה כמה גורמים, מתאר את נתיב ההברחה שמופעל בעיקר על ידי מבריחים משבט הרשאידה, וגם חושף תופעה חדשה של חטיפת אריתריאים מסודאן לשם כופר והעברתם לישראל. הדו"ח מבוסס על מחקר וספרות מקצועית, דיווחים של ארגוני סיוע וכן על עדויות של אריתריאים שסיפרו על נתיב ההברחה.

להלן תרגום של עיקרי הדברים:

הדו"ח מתאר בקצרה את השלטון הרודני באריתריאה וקובע כי אריתריאים המבקשים מקלט במדינה זרה נחשבים לבוגדים באריתריאה ומסתכנים במאסר עולם או בעונש מוות אם ישובו. לפיכך, לרבים מהם זה בלתי אפשרי לחזור (גם ישראל נמנעת מלגרשם בשל כך, ש"ל).

נתיב הבריחה - מאריתריאה, לסודאן, ומשם למצרים ולישראל

כמה ארצות משמשות כמדינת יעד לאריתריאים: תימן ולוב, ובשנים האחרונות גם מצרים. ארגוני סיוע מדווחים כי בשל התנאים הקשים במצרים רבים מהם מעדיפים להמשיך לישראל. אלו שאינם עוברים דרך קהיר, אלא מוברחים ישר לסיני, ניצבים בפני אחד משלושת התרחישים האלה:

לפי התרחיש הראשון הם ייתפסו בגבול, יישלחו לאחד ממתקני הכליאה המצויים מאזור אסואן עד אל-עריש, ומאוחר יותר יגורשו לאתיופיה או לאריתריאה. לפי השני – אלו שיצליחו לחצות את סיני (חלקם עלולים להיות מוחזקים בשבי ולעבור עינויים) עלולים להיירות ולהיפצע בגבול ישראל. לפי התרחיש השלישי – אלו שיצליחו לחצות את הגבול יגיעו לישראל, שבה התנאים למהגרים הופכים קשים יותר ויותר.

על אף הסכנות, הנתיב הזה הוא פופולרי מאוד, אם לשפוט על פי מספר האריתריאים שעוברים בו כדי להגיע לישראל. בשנים האחרונות נודע כי בישראל אפשר למצוא עבודה, וחרף הנתיב המסוכן זה עדיין זול בהרבה מאשר להבריח את הגבול ללוב ומשם לאירופה.

העלייה החדה בכניסתם של מהגרים מהגבול הביאה להחמרה קשה במדיניות הישראלית כלפי מבקשי מקלט. השינוי המשמעותי ביותר היה התיקון לחוק למניעת הסתננות. מעתה כל מי שמגיע מהגבול מוגדר "מסתנן" ללא הבחנה בין פליטים, מהגרים לא-חוקיים או מי שרוצה לפגוע בביטחון המדינה. כל מי שהסתנן יכול להיות מוחזק במעצר לשלוש שנים (פרט לקטינים ללא מלווים).

נוסף על כך, נבנתה גדר גבול ונבנה מתקן כליאה ענקי המיועד לכעשרת אלפים איש. לפי דיווח עדכני ירד מספר החוצים את הגבול מ-1,760 בחודש מאי ל-289 ביולי 2012. טרם ברור אם הירידה במספר האריתריאים הנכנסים לישראל משקפת ירידה במספר האנשים שיצאו לדרך בנתיב זה. בשל המהירות שבה אירע השינוי, זה נראה לא סביר.

הסיבות להגירה

אריתריאה זכתה לעצמאות ב-1991 ומאז 1993 לא נערכו בחירות במדינה. על פי דוח נציבות האו"ם מ-2004 "מצב זכויות האדם באריתריאה התדרדר באופן חמור… בנוגע ליחס לקבוצות פוליטיות אופוזיציוניות, חופש הביטוי, חופש דת, מעצר שרירותי והטיפול במי שמשתמט מגיוס. אין חברה אזרחית, אופוזיציה פוליטית או תקשורת חופשית." חלק עיקרי במדיניות הממשלה הוא הגיוס הכפוי.

אריתריאים מפגינים מול שגרירות אריתריאה בישראל (צילום: אליזבת צורקוב)

כמה סיבות חזרו על עצמן כששאלו מבקשי מקלט מדוע עזבו את אריתריאה: רבים התלוננו על היעדר חופש הביטוי, הזדמנות לרכוש השכלה, והיעדר חופש תנועה. הסיבה הנפוצה ביותר שעלתה בקרב מרואיינים אריתריאים בתל אביב היתה "להיות חופשי". לאחר שאלות נוספות נראה שהתכוונו בכך לאפשרות לעבוד תמורת שכר ולא ללא תמורה (כפי שהם עובדים באריתריאה בשל הגיוס הכפוי שאינו מוגבל בזמן, ש"ל).

הדו"ח מתאר את השינוי שחל בנתיב הבריחה של אריתריאים: אם ב-2010 דווח כי היעד העיקרי היה סודאן לשם מציאת עבודה, ב-2012 כחצי מהמרואיינים החליטו במודע להגיע לישראל כשעוד היו באריתריאה. אחד מהם הצהיר שהוא "ימות או יצליח, אבל כדאי להסתכן. בישראל מתייחסים אליך כמו לבן אדם, הממשלה שלנו לא נותנת לנו אפילו זכויות בסיסיות".

חלק מהמהגרים החליטו להגיע לישראל אחרי שהות במחנות פליטים בסודאן, אחרי ששמעו על האפשרות לפרנסה בישראל. המבריחים משתמשים במתווכים אריתריאים, לרוב מאותו מוצא אתני של החטופים, המשכנעים אנשים לצאת למסע וכך נופלים לידי המבריחים.

לא ברור אם אלו שהחליטו לצאת למסע לישראל היו מודעים לסכנות שבדרך ואם זה השפיע על החלטתם. נראה שיש מודעות ברמות שונות בקהילה האריתריאית לניצול והעינויים בסיני. ברדיו יש תוכנית המזהירה מפני התופעה, ולפי הדיווחים כמעט כל האריתריאים הנמצאים במדינות זרות מנסים לשכנע את בני משפחתם שלא לצאת למסע לישראל או ללוב.

גם במחנות הפליטים נעשו פעולות להגברת המודעות לתופעה. אולם על פי הדיווחים אריתריאים רבים ששמעו את הסיפורים אינם מאמינים שזה יקרה להם ושהם ייפלו לידיהם של "המבריחים הרעים". יש גם מספר משמעותי של אנשים שמעדיפים להסתכן בכך כדי לזכות בסיכוי לחיים טובים יותר בישראל. על כך אפשר ללמוד מהמספר של הנשים שלוקחות טיפול למניעת היריון לפני שהן יוצאות לדרך, למקרה שייאנסו.

[related-posts title="עוד על אריתריאה ועל אריתריאים בישראל"]

התפתחות חדשה היא אריתריאים שמדווחים כי נחטפו מגבול סודאן-אריתריאה. אף שכרגע זהו חלק קטן מאלו המגיעים לישראל, הוא גדל במהירות. כשהם נשאלים איפה ישהו אם ישוחררו מהמעצר בישראל, נראה שאין להם אף מכר בישראל.

לקראת סוף שנות השמונים היו במזרח סודאן כ-800 אלף פליטים מאריתריאה ששהו במחנות פליטים – באזור העיר קסאלה. 97 אחוז מהם הוכרו כפליטים וגם השאר הורשו להישאר מסיבות הומניטריות. התנאים במחנות קשים, ולפליטים אסור לנוע באופן חופשי במדינה, והם מוגבלים לאיזור המחנות. נציבות האו"ם לפליטים מעריכה כי כ-3,000 אריתריאים מגיעים לסודאן מדי חודש.

ישנו הבדל ניכר בין השוהים הוותיקים במחנות הפליטים לבין האוכלוסייה שעוזבת היום את אריתריאה: האחרונים הם צעירים, נוצרים, דוברי טיגרינית מאזורים עירוניים, שאינם מוכנים להישאר במחנה פליטים סגור ללא השכלה או תעסוקה. במקרים מסוימים, כמו של עיתונאים, קצינים ופעילים פוליטיים, קרבת המחנות לגבול אריתריאה מעוררת חשש מגירוש או פגיעה ומהווה תמריץ לבריחה נוספת. הדבר ניכר בעיקר כשיש התקרבות בין ממשלות סודאן ואריתריאה ובזמנים שבהם הגירוש של אריתריאים מסודאן אל אריתריאה נהיה תכוף יותר.

רשת המבריחים

לפי הדו"ח, הברחות בני אדם הן רק חלק מפעילות ההברחות הענפה שמתנהלת בשטח שבין סודאן, אריתריאה וסיני; הברחת נשק נעשית באותם נתיבים של הברחת בני אדם. אורכו של הגבול המזרחי של סודאן (הגובל באריתריאה) הוא 660 קילומטר, ובו רק שלושה מעברים מוסדרים. לא כל החוצים את הגבול נעזרים במבריחים: יש הגרים באזור הסמוך לגבול ועושים את הדרך לבד. כמו כן במרחק 18 קילומטר מהגבול נמצא מחנה צבאי, שגם ממנו בורחים וחוצים את הגבול.

שמו של שבט הרשאידה חוזר ועולה בשיחות עם מי שהבריח את הגבול, ונראה שהוא הדומיננטי בהברחות. שבט זה הגיע ככל הנראה מערב הסעודית באמצע המאה ה-19, והתיישב באזור מזרח סודאן. לאנשיו היו קשרים עם מדינות המפרץ ומצרים ששימשו אותם למסחר וסיפקו להם פרנסה. זוהי קבוצה מבודדת המשמרת אורחות חיים של נוודים, וכיום מתפרנסת בין היתר מהברחת סחורות בין אריתריאה לסודאן.

הרשאידה אינם מפעילים לבד את רשת ההברחות אלא נעזרים באריתריאים המתווכים בינם לבין מי שמעוניין להבריח את הגבול. נראה כי חברי ממשלה וקציני צבא מאריתריאה מעורבים בכך. באסמרה, בירת אריתריאה, בולטת התופעה של צעירים שברשותם הרבה כסף מזומן, ופועלים בחופשיות ללא סכנה שיגוייסו. "נוכחותם היא סימן ברור לכך שהרשתות פועלות בסיוע של הצבא ואנשי המפלגה השלטת (PFDJ)".

תופעה חדשה יחסית התופסת תאוצה היא חטיפתם של אריתריאים בסודאן והברחתם לישראל בלי שרצו בכך, תמורת כופר ממשפחותיהם. בביקור בכלא סהרונים בישראל הצהירו כחצי מהכלואים האריתריאים כי כלל לא התכוונו להגיע לישראל, אלא נחטפו לאחר שחצו את הגבול אל סודאן והיו בדרכם למחנה הפליטים. נציבות האו"ם לפליטים שבקסאלה (אזור מחנה הפליטים בסודאן) דיווחה כי בחודש מתלוננים אצלם בין שלושים לחמישים אנשים שטוענים שנחטפו, והצליחו להשתחרר בעזרת המשטרה. תופעת החטיפה התפתחה בחמש השנים האחרונות, ודמי הכופר הנדרשים יכולים להגיע ל-15 אלף דולר.

מטרת החטיפה היא לסחוט כסף במהירות. אם החטוף אינו יכול להשיג את הכסף לשחרורו, הוא עלול להימכר לקבוצה אחרת בסודאן או להישלח לסיני.

עדויות ספורות מעידות על המעורבות של הצבא הסודאני והאריתריאי בנתיבי ההברחה. אחד האנשים שרואיינו בנציבות האו"ם לפליטים בישראל העיד שנעצר עם שלושה חברים בגבול על ידי הצבא הסודאני, וכי הם שמסרו אותו לידי המבריחים.

"אני בן 21. כל חיי עבדתי כרועה צאן בכפר שלי באריתריאה ומעולם לא הלכתי לבית ספר. באפריל 2010 עזבתי את אריתריאה לסודאן בתקווה למצוא עבודה טובה. לא תיכננתי לבוא לישראל. כלל לא שמעתי על המדינה הזאת כשהייתי באריתריאה. כשחציתי את הגבול מאריתריאה לסודאן, תפס אותי חייל ודרש ממני כסף. לא היה לי שום כסף, והוא מסר אותי למבריחים בדואים שהעבירו אותי עם עוד הרבה אנשים למדבר סיני. לא ידעתי שלוקחים אותי לסיני. בסיני נלקחנו לדוויט, מאריתריאה, ולשני בדואים: חליד ועבדוללה. הם אמרו לנו לשלם כדי שיבריחו אותנו לישראל. רק אז הבנתי שהם רוצים להעביר אותנו לישראל".

נתיב ההברחה

אף שהמהגרים מגיעים אל תחילת נתיב ההברחה באופנים שונים, הדרך אל גבול מצרים נראית דומה. מבריחים משבט הרשאידה במזרח סודאן אוספים את האנשים בקבוצות וכשיש מספיק אנשים יוצאים לדרך. שיירה של שבעה עד עשרה כלי רכב ובכל אחד מהם כ-15 איש יוצאת לדרך, מלווה בארבעה כלי רכב חמושים.

הנתיב לגבול מצרים אורכו 1,500 קילומטר, אך יש בו ארבע-חמש עמדות ביקורת של כוחות הביטחון, ולפיכך מעדיפים המבריחים לנסוע דרך המדבר במהירות גבוהה. בדרך כלל צריך להיעזר ביותר מכלי רכב אחד ויותר מקבוצה אחת של מבריחים. לפיכך רשת רחבה מפעילה את ההברחות לאורך הדרך. אלו שיוצאים לדרך יצטרכו להמתין בנקודה מסוימת לרכב הבא שיאסוף אותם. בהתאם לסכום ששילמו עבור ההברחה, יצטרכו לעבור חלק מהמסלול ברגל או לחצות נהרות.

"הרשאידה הכניסו אותנו לבניין ושם נשארנו במשך 17 יום, כשהמשיכו להביא אנשים נוספים. אחר כך שמו את כולנו בשישה כלי רכב פתוחים. זה היה אמור לקחת יום וחצי לחצות את המדבר אל מצרים. אבל זה נמשך יומיים נוספים כי כלי הרכב התקלקלו – שקעו בחול, ואנחנו, הפליטים, היינו צריכים לדחוף אותם כדי לחלץ אותם. אחרי שהרכב הצליח להיחלץ, כל מי מהפליטים שלא הצליח לזנק עליו בחזרה הושאר מאחור במדבר. בגבול סודאן-מצרים הרשאידה מסרו אותנו לידי בדואים מצרים בתמורה לתשלום".

רוב כלי הרכב של המבריחים הם טנדרים שפתוחים מאחור. יש עדויות על כך שאנשים נפלו מהטנדר, הושארו במדבר או נפצעו קשה. כמה עדויות סיפרו על מחסור במים ובמזון וכי רבים מתו מרעב בדרך. נשים נופלות לעתים קרובות קורבן לאונס והתעללות מינית.

"הקבוצה שבה ניסיתי להגיע לישראל היתה מורכבת מארבע משאיות, בכל אחת 25 אריתריאים. היו שם 14 נשים וילדים בקבוצה. בכל לילה המבריחים עצרו את המכוניות ואמרו לנו למצוא מקום לישון. כל אחד קיבל כוס מים ומעט לחם. לעתים זה היה מלווה במכות."

כיווני פעולה ומכשולים

הדו"ח מצביע על כמה דרכים להילחם במבריחים ועל המכשולים הניצבים בדרך. כך לדוגמה, ההצעה להעביר לסודאן תמיכה כלכלית כדי לשפר את נוכחות כוחות הביטחון בגבול אריתריאה היא בעייתית, מאחר שכפי שעולה מהעדויות, כוחות הביטחון הסודאניים לוקחים חלק בהברחות.

הדו"ח מציין את הרווחיות הגבוהה של עסקי ההברחות, הנאמדת במיליוני דולרים, כמכשול עיקרי במאבק במבריחים, וקובע שתמיד יהיו מי שירצו להסתכן כדי להרוויח.

בכל הנוגע לרשאידה – אין מדובר בקבוצה אחת אחידה ולכן אין מנהיג אחד שיכול לשלוט בתופעת ההברחות. הקבוצה מורכבת מכמה שושלות נפרדות, ובכל אחת הבדלים של גיל, מגדר, מעמד ונסיבות. כך למשל, המנהיג אינו יכול לאסור על הצעירים לעסוק בהברחות משום שזו האפשרות היחידה שפתוחה בפניהם לפרנסה.

בעיה נוספת היא הגוֹלה האריתראית הנרחבת (בני משפחה שעזבו את אריתריאה לפני שנים רבות וחיים במדינות מערביות רבות, ש"ל) – אשר מספקת למי שרוצה לברוח מאריתריאה מידע על הברחות, קשרים ועזרה כלכלית. מאחר שאין מדובר במשהו מוסדר, קשה מאוד להילחם בשלבים הראשונים של נתיב הבריחה.

כדי להפחית את ההברחות הלא-חוקיות אין די במניעה, אלא גם בהתרה של יציאה מהמדינה באופן חוקי. צעד כזה אינו בא בחשבון במקרה של אריתריאה, שנוהגת במדיניות נוקשה של שליטה באוכלוסייה ומשיתה מגבלות חמורות על הוצאת דרכונים ויציאה מהמדינה.

"ממשלות אינן יכולות לפעול רק בהצבת מכשולים וחסימת ההגירה. כפי שאפשר לראות מחסימת נתיב הבריחה לאירופה דרך לוב או התנאים במצרים, התוצאה עלולה להיות מסוכנת יותר כי היא דוחקת מהגרים לנתיבים מחתרתיים. נראה שזו הסיבה לזרם המהגרים לסיני. נראה שהדרך היחידה לפתור את הבעיה של אותה הגירה מעורבת היא באמצעות פטור מענישה מכל הצדדים.

הדו"ח מסכם: "ללא כל ספק, עם או בלי מבריחים, אריתראים ימצאו דרך לעזוב את אריתריאה", ואינו מספק פתרונות קלים. מטרתו היא לספק בסיס של ידע ואולי תובנות שישמשו למציאת פתרונות חלופיים כדי להפוך את הדרך המצפה לעוזבים את אריתריאה לקשה פחות.

1 Comment

  1. ariella
    5 בנובמבר 2012 @ 21:11

    הלינק לדו"ח שך UNHCR לא תקין http://www.unhcr.org/508f9a019.html

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן