התקשורת האמריקנית משני צדי המתרס כבר מצאה לה את הדרמה הבאה שלה והקפידה גם לבחור שם ראוי - "המצוק הפיסקאלי"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מערכת הבחירות לנשיאות, שהסתיימה ב"עוד ארבע שנים", שקעה לה במהלך הסופשבוע בזיכרון הקולקטיבי האמריקני. הרגע שבו התפרסמה בכלי התקשורת האמריקנים התמונה של משפחת אובמה שבה לבית הלבן היה הרגע שבו הסתיימה מערכת הבחירות, והרגע שבו איבדה התקשורת עניין והחלה לחפש את הסיפור הבא. התקשורת האמריקנית אינה מצטיינת בהסתכלות אחורה. הם מעדיפים להתעסק במה שקורה ממש עכשיו, ולהזהיר מפני מה שעלול לקרות בעתיד. וכך חשבון הנפש התקשורתי היה קצר.
בצד הדמוקרטי נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית, ואחריה קריאת שמחה חלשה ומהוססת. הניצחון האלקטורלי אכן היה יפה, אבל ספירת הקולות, ה-popular vote, הראתה ניצחון דחוק מאוד לאובמה.
נוסף על כך, משחק הכוחות בוושינגטון לא השתנה – הסנאט שמר על צבעו הכחול, והקונגרס ימשיך ללבוש אדום למשך שנתיים נוספות לפחות. זה אינו ניצחון מרגש, והתקשורת הליברלית אינה חפצה לדוש בניצחון שנשען על מנגנון שינוע בוחרים יעיל במיוחד. הם המשיכו הלאה, לסיפור הבא, כמעט מיד.
.
הצד של הפיל
התגובה של התקשורת הרפובליקנית היתה, כתמיד, מעניינת הרבה יותר. הרגש השולט מיד לאחר הבחירות היה עלבון, עלבון של התקשורת השמרנית על כך שהציבור לא הקשיב להם. לאורך כל מערכת הבחירות התקשורת השמרנית השקיעה את כל כולה בלשכנע ציבור אמריקני חשדן ומיואש לא לבחור שוב באובמה.
לא הרבה דובר במועמד רומני, הם העדיפו להתרכז ב"למה לא לבחור באובמה". מי שצפה בריאיון שערכה תמר איש-שלום עם צ'ארלס קראוטהמר (עיתונאי בעל דעות סופר-שמרניות) קיבל טעימה מהטוטאליות שבה התקשורת הרפובליקנית כותשת את אובמה. הריאיון היה לא יאומן, כי הוצג לציבור הישראלי כניתוח-לפני-בחירות אובייקטיבי של עיתונאי אמריקני בכיר. איש-שלום לא הסבירה את הוואקום השמרני המוחלט שבתוכו קראוטהמר פועל, ולא עימתה אותו, אפילו לא פעם אחת, עם הקלות שבה טישטש את הגבולות בין רטוריקה לעובדות.
ההתפרצות הרגשית והילדותית של פרשני החדשות של רשת "פוקס" השמרנית היתה פשוט משעשעת. ביל אוריילי, אחד מדמויות המפתח, משך בכתפיו פעם אחר פעם והיה נראה שעוד שנייה הוא פורץ בבכי ומכריז שהוא ברוגז. זה היה הוא שהנפיק את הציטוט המנצח של חשבון הנפש התקשורתי. למען האמת, היו שניים. הוא התחיל ב"ישנם חמישים אחוזים מציבור הבוחרים שרוצים משהו. הם רוצים דברים. ומי הולך לתת להם דברים? הנשיא אובמה". המשפט מהדהד את הערת ה-47% האומללה של רומני, אבל נשמע יותר מלא טרוניה, מתנשא ומזלזל בחצי מהמדינה שחושב אחרת ממנו.
ואז הוא הכריז כי הגיע קִצה של אמריקה הלבנה. פשוט כך. הוא לא לבש גלימה לבנה, לא החזיק לפיד בוער, ולא הניף אגרוף באויר בעודו צועק "!White Power" אבל זה היה הכי קרוב שאפשר בפריים-טיים.
מה שהוא כן אמר היה מפליא לא פחות. "הממסד הלבן הוא עכשיו מיעוט". הוא לא דיבר על השינוי הדמוגרפי המסיבי שעובר על אמריקה, ועל השינוי הטבעי, והבריא, שצריך לעבור גם על הרכב נבחרי הציבור של העם הזה. השימוש שלו בביטוי "הממסד הלבן", "The White Establishment", מדיף ריח גזעני עז שאי אפשר להתעלם ממנו. אוריילי ללא ספק חצה קו עיתונאי שאיש לפניו לא העז לחצות, כשהוא נוזף ועולב בציבורים שלמים על פי ההשתייכות הגזעית שלהם (הוא הזכיר במפורש שחורים, היספאניים ונשים – ! – כאשמים העיקריים בניצחונו של אובמה).
.
הצד של החמור
אך כל זה כאמור התרחש במהירות הבזק, בבהילות ממש. שני הצדדים, שבעים מקמפיין ארוך והרסני, רק חיכו לעבור הלאה. כל כך חיכו שאפילו ההתעסקות בקוריוזים של הבחירות נעשתה כלאחר יד. הבוחרים במדינות מיין ומרילנד אישרו את חוק הנישואים לזוגות מאותו המין, בקולורדו וושינגטון מריחואנה הפכה חוקית, וויסקונסין שולחת לסנאט בפעם הראשונה בהיסטוריה סנאטורית שהיא לסבית מוצהרת. כל אלה מראים בבירור נטייה ליברלית מובהקת של הציבור, לפחות בכל מה שנוגע לחייו הפרטיים. מפתיע שהתקשורת הדמוקרטית לא חפצה להדגיש את החשיבות הסימבולית של החלטות הבוחר האלו. מצד שני, די ברור מדוע התקשורת הרפובליקנית בחרה להדחיק את זה. אבל איך הם לא ניפנפו בהחלטת הבוחרים בקליפורניה ולפיה שחקני פורנו יחויבו מעתה להתעטף בקונדום לפני כל סצינה? נשמע שמרני לגמרי, לא?
התקשורת האמריקנית משני צדי המתרס כבר מצאה לה את הדרמה הבאה שלה והקפידה גם לבחור שם ראוי -" The Fiscal Cliff" – "המצוק הפיסקאלי". מדובר בהטבות מס מעידן בוש שתוקפן עומד לפקוע. שני הצדדים, דמוקרטים ורפובליקנים, מסכימים שצריך להאריך את ההטבות למעמד הביניים. אבל אל דאגה, יש טוויסט: נשיא דמוקרטי צריך להגיע להסכמה עם בית נבחרים רפובליקני האם לבטל את ההטבה ולהעלות את המסים לסופר-עשירים. דמוקרטים: "ברור." רפובליקנים: "למה מה קרה?".
אובמה טוען שזה היה נושא מרכזי בבחירות, והוא ניצח. כלומר, רוב הציבור מסכים עם העמדה שלו בנושא. דובר בית הנבחרים ג'ון בוהנר הרפובליקני אימץ את משיכת הכתפיים של שדרני "פוקס" וממשיך בסגנון הנעלב. אבל הוא יודע שבסקרים שנערכו 80 אחוז מהציבור הביע שאט-נפש מהתנהלות הקונגרס מול הנשיא, קונגרס שהוא מוביל.
בקיצור, משעמם לא יהיה.
הספירה לאחור החלה, תאריך היעד הוא שלושים ואחד בדצמבר. מה יקרה בראשון בינואר אם הצדדים לא יגיעו לפשרה? חוץ מהאנג-אובר קולקטיבי ממסיבות השנה החדשה לא הרבה, אבל מה זה משנה. שלא יגידו שהתקשורת האמריקנית לא דואגת לספק ללא הפסק מפלס דרמה הכי גבוה שאפשר. הנה, רק סיימו מערכה ארוכה וסוערת וכבר מחכים לציבור האמריקני שישה וחצי שבועות נוספים של שיכרון חושים תקשורתי.
.