מחקר: התקשורת הרדימה את המחאה

מחקר של מכון קשב בוחן את סיקור המחאה החברתית בארבעת העיתונים המובילים. הניתוח מצביע על הבדלים בסיקור שמושפעים אידיאולוגית וגם בוחן כיצד התקשורת הרדימה את הפוטנציאל החתרני של המחאה

מחקר: התקשורת הרדימה את המחאה

מחקר של מכון קשב בוחן את סיקור המחאה החברתית בארבעת העיתונים המובילים. הניתוח מצביע על הבדלים בסיקור שמושפעים אידיאולוגית וגם בוחן כיצד התקשורת הרדימה את הפוטנציאל החתרני של המחאה

מכון קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, פירסם היום את ממצאי המחקר באשר לסיקור המחאה החברתית בכלי התקשורת. המחקר, שהוצג באירוע שנשא את הכותרת "כך הרדימה התקשורת הישראלית את המחאה החברתית", בוחן את אופן הסיקור של המחאה בארבעת העיתונים המרכזיים: "מעריב", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"הארץ".

המחקר נפתח בפרישה של השתלשלות המחאה החברתית וסוקר את הדיווחים על המחאה של קיץ 2011, שמוסכם שזכתה לסיקור נרחב ואוהד בדרך כלל ברוב כלי התקשורת. הוא מתמקד בניתוח הסיקור של אירועי המחאה ב"חלק ב'" שלה – לאחר "הפגנת המיליון", בחודשים מאי ויוני 2012.

כיצד דעכה המחאה? (צילום: ציפי מנשה)

ממצאי המחקר מעידים על שוני בסיקור בין העיתונים, והוא מנסה להצביע על קשר בין האינטרסים של בעלי המניות בעיתונים לבין אופן הסיקור של המחאה. הנקודה המעניינת אינה רק בהשוואה הבנאלית בין "סיקור חיובי" ל"סיקור שלילי", אלא באיתור של המסרים שבחרו העיתונים להבליט לעומת המסרים שבחרו להצניע.

מניתוח זה עולה כי גם בעיתונים שהביעו לכאורה אהדה למחאה, הסיקור נצבע בדרישה כלפי המחאה להשתלב במערכת הפוליטית הקיימת, ללא התייחסות למסרים המורכבים של חלק מהפעילים ולרצון של חלקם לערער על הסדר הקיים ועל המערכת הפוליטית הרגילה. כך, נראה, מוססה התקשורת את האפשרות של המחאה להיות חתרנית ולהביא לשינוי מהותי, וכך אולי, אנחנו מגיעים לבחירות 2013 (כמעט) כאילו לא יצאו לפני שנה מאות אלפי אנשים לרחובות.

המחקר פותח בכך שבין פעילי המחאה, פרשני עיתונות ועיתונאים קיימת הסכמה כמעט גורפת על כך שלפחות בשבועות הראשונים להתרחשותה זכתה המחאה לסיקור עצום. הבולטות שלה לא התחלקה באופן שווה בין כלי התקשורת: בעיתון "הארץ" היא זכתה לסיקור הנרחב ביותר, וב"ישראל היום" לנמוך ביותר. עם זאת, על פי המחקר, אופי הסיקור לא היה זהה בין כל העיתונים: הסיקור ב"ישראל היום" היה שלילי במיוחד והמחאה הוצגה בו כמחאה מקומית "תל אביבית, שמאלנית וממומנת על ידי גופים פוליטיים".

עיתונאים שונים הביעו דעתם בעניין סיקור מוטה בתקשורת של המחאה: יש שטענו כי התקשורת צריכה לתמוך במחאה כי התקשורת פועלת למען צדק חברתי, ויש טענו כי תמיכת התקשורת במחאה היא סטייה מהנורמות העיתונאיות. הסברים נוספים לסיקור הנרחב היו כי התמיכה התקשורתית במחאה נבעה מהרצון להתאים לתמיכה הציבורית הרחבה במחאה; כי היא נבעה מתמיכתם של העיתונאים עצמם במחאה, בעיקר הצעירים שבהם, או פשוט כי הסיקור הנרחב נועד למלא חלל בעונה דלה באירועים חדשותיים.

המחקר מצטט כמה חוקרי תקשורת שכתבו על סיקור המחאה מזווית שונה: "פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה טען… כי המחאה בתחילתה כפתה את עצמה על התקשורת ולא להפך, לאחר שזו השתיקה במשך שנים את סדר היום החברתי-כלכלי. הוא ציין כי ההפגנות הראשונות, שנערכו בחיפה, לא פורסמו בתקשורת, וכי ההפגנה הגדולה הראשונה בתל אביב סחפה 30 אלף איש אף שציפו ל-4,000 בלבד. לדבריו, המחאה היתה 'מרד של מעמד הביניים', שכלי התקשורת לא יכלו להתעלם ממנו ועדיין להישאר רלוונטיים".

המחאה ייצרה את החדשות. דפני ליף (צילום: ציפי מנשה)

"ד"ר דוד לוין מהמכללה למינהל ציין אף הוא את היציאה לרחוב כצעד מכריע ש'ייצר חדשות' עבור התקשורת וכפה עליה את הסיקור, נוסף לנגישותם של מובילי המחאה לכלי התקשורת".

הסיקור הנרחב הגיע לשיאו לפני "הפגנת המיליון". עם זאת, היו עיתונאים אנונימיים מערוץ 1 שטענו כי התקבלו שיחות מלשכת ראש הממשלה בערב ההפגנה ובהן נדרשו לא לסקר את מספר המפגינים ביישובי השוני. עוד נטען כי ריאיון מתוכנן עם דפני ליף בוטל בהוראה מגבוה. מנהל רשת ב' ברדיו דאז טען כי משדר מיוחד של ההפגנות מרחבי הארץ בוטל ברגע האחרון.

מכאן חלה צניחה בסיקור: העיתונים החלו לאבד עניין במחאה בסוף יולי-תחילת אוגוסט. כמה עיתונאים ופרשנים טענו כי הסיבה לירידה בסיקור היתה פגיעתה של המחאה בהכנסות מפרסום בכלי התקשורת.

"לדברי פרופ' לנדו התקשורת גילתה פחות אהדה למחאה בשלב השני שלה כי היא לבשה אופי מעמדי, יותר יסודי ופחות נוצץ ואטרקטיבי, והתמקדה בבעיות מהותיות כמו אלו של חסרי הבית. עיתונאים מובילים, כתב לנדו, בניגוד לכתבים הצעירים, נמצאים במערכת שנים רבות ומזדהים איתה יותר משהם מזדהים עם הדרישה לצדק חברתי. לנדו כתב בהרחבה על 'חיסול המחאה' על ידי התקשורת. לדבריו, התיאור של 'דעיכת המחאה', דווקא בעת שהתרחבה וקיבלה אופי מגוון יותר – למשל, השתלטות על בניין נטוש בלב תל אביב, גיבוש קבוצות עבודה ספציפיות והתפשטות לפריפריה – הטעה את הציבור וגרם למחאה לסחוף פחות אנשים".

התחדשות המחאה – שינוי בסיקור

באפריל 2012 החלה התארגנות לחידוש המחאה, עם הקמת מאהל מול הכנסת והפגנות נוספות. המחקר בחן את סיקור המחאה באמצעות ניתוח איכותני – ניתוח כותרות והיחס בינן לבין הטקסט של הכתבה.

ב"ישראל היום" היה הסיקור נמוך במיוחד, 0.75 אחוז מכלל הכותרות בעמודי החדשות של העיתון, זאת לעומת 3 אחוזים למשל לנושאים של פרשת הרפז, גבע האולפנה, מותו של אביו של ראש הממשלה ומינוי מבקר המדינה.

הסיקור נטה גם להציג באור שלילי את המחאה ולטעון כי מוביליה עושים זאת במטרה להפיל את ראש הממשלה. למשל בכותרת: "המארגנים התעקשו שלא מדובר באירוע פוליטי, אך רבים קראו 'כל העם אופוזיציה' ודרשו את הפלת הממשלה". כמו כן הודגשה דעיכת המחאה בכותרות: "המחאה חזרה – רק אלפים באו". גם התמונות שיקפו את המסר.

צילום המציג כיכר ריקה, מתוך "ישראל היום" (מתוך המחקר)

גם הדיווח על המעצרים בהפגנות לא שיקף את התמונה במלואה, ולא הביא למשל את טענות המפגינים על שימוש בכוח מופרז מצד המשטרה.

ב"ידיעות אחרונות" המחאה לא הוזכרה כלל בכותרות העמודים הראשונים של העיתון, אלא רק בעמודים האחוריים ובמדור הדעות. רק 0.5 אחוז מכותרות החדשות עסקו במחאה, לעומת 2 אחוזים שעסקו בפרשת הרפז, גבעת האולפנה והבחירות בצרפת.

ב"ידיעות" בחרו לעסוק במספר המשתתפים ולא במהות, ובניגוד ל"ישראל היום" נתנו את הכותרת "אלפים ברחובות". "ידיעות" הציג את המחאה לא רק כלגיטימית, אלא כקשורה למבנה הפוליטי במדינה. אף שיש בכך יחס חיובי למחאה, יש בכך התעלמות מהמסר של חלק ניכר מהפעילים, והוא שהתהליך שהם מנסים לקדם אינו זהה לפוליטיקה המפלגתית הרגילה. הסיקור ניסה לחבר בין המחאה למפלגות, לדוגמה באמצעות חיבור מודגש בין ציפי לבני למחאה, בכותרות ותצלומים.

צילום מקרוב, מעורר אמפתיה, ב"ידיעות אחרונות" (מתוך המחקר)

ב"מעריב" הכותרות שהוקדשו למחאה היו אחוז אחד מסך הכתבות והן התמקדו בצד הפרסונלי – בשאלה אם מנהיגי המחאה יצטרפו למפלגות הקיימות. לדוגמה, הידיעה על איציק שמולי לא עסקה בעמדותיו אלא רק במאבק סביב גיוסו למפלגות הקיימות.

"הארץ" סיקר בהרחבה את ההפגנות והקדיש 3.44 אחוזים מהכותרות למחאה, פעמיים פורסמו הידיעות בעמוד הראשון. על פי המחקר "הארץ" תמך במחאה, אך ביקר את מה שבעיניו נראה כהיעדר גוון פוליטי מספיק. ההפגנה הראשונה שנערכה תחת הסיסמה "כל העם אופוזיציה" זכתה לתמיכה מצד העיתון, אך ההפגנה השנייה, שבה נשמעו מסרים לא-אחידים ובה המארגנים ניסו ליצור "שיח חדש", הוצגה כמבולבלת וזכתה לכותרות: "העם דורש כל מיני דברים" ו"מפזרים את ההפגנה".

מחאה מבולבלת על פי "הארץ". ההפגנה ב-12.05.12 (צילום: דן בר-דוב)

ההפגנה הגדולה ב-23 ביוני, שבה עצרה המשטרה כתשעים מפגינים, זכתה לסיקור בשער העיתונים, בליווי צילומי הרס והפרעה לסדר הציבורי. הכותרות ב"ישראל היום", ב"מעריב" וב"ידיעות" הציגו את המפגינים כאלימים ואת השוטרים כשומרי החוק והסדר. הכותרת בידיעות היתה "המחאה איבדה שליטה – אלפי מפגינים השתוללו ברחובות וניפצו חלונות של בנקים".

ב"ישראל היום" נשאו הידיעות כותרות "מאות מפגינים התפרעו" "המשטרה: זו פרובוקציה" ובכותרת משנה נכתב כי המפגינים "ניסו לפרוץ לסניפי בנקים" וכך, טוען המחקר "מעשה ונדליזם של שבירת שמשה הפך לפשע של פריצה לבנק והעלתה קונוטציה של גניבת כסף". גם ב"מעריב" השתמשו בניסוח של "פריצה לבנקים" וקבעו כי "המחאה אלימה".

המחקר קובע כי לאחר סיקור נרחב ואוהד בעיקרו בתחילת המחאה, הרי שבהמשכה היתה ירידה חדה בסיקור והוא הציג אותה יותר ויותר באופן שלילי: הפחתה בערכן של טענות המוחים, הצגת המחאה כקיצונית והדגשת הסכסוכים בין מובילי המחאה. לצד זה המחקר חושף הבדלים ניכרים בין סיקור המחאה בעיתונים השונים. "ישראל היום" ו"הארץ" מייצגים את שני הקצוות בסיקור. עם זאת כל העיתונים על פי המחקר, התקשו להתייחס למחאה מחוץ לגבולות של הפוליטיקה המפלגתית הקיימת, והעלימו את המסר של חלק מפעילי המחאה, שביקשו לקרוא תיגר על המערכת הפוליטית כולה.

"מעבר להתייחסות שטחית בנוגע לצד במערכת הפוליטית שאותו המחאה מייצגת או אמורה לייצג, מהות המחאה, כמו הערכים והעמדות שלה, או אלו שהיא צריכה לאמץ, כמעט ולא נידונו על ידי אף אחד מהעיתונים האלו".

האינטרסים מאחורי הסיקור

תבניות הסיקור של המחאה התגלו "בתלות במקורות מוסדיים, בהעדפת הדרמה והאקשן על פני דיון מורכב, בהעדפת סיקור שלילי על פני חיובי ובהעדפה להכניס את המחאה למשבצות המפלגתיות-מדיניות הקבועות במקום להתמודד ברצינות עם ניסיוניתיהם של חלק מראשיה להציע שיח אזרחי חדש".

המחקר מונה ארבעה גורמים שעולים בספרות המחקרית כמשפיעים על סיקור שלילי של מחאה, ואחד מהם הוא האינטרסים של כלי התקשורת עצמו. לפיכך הוא בודק כל כלי תקשורת בנוגע לבעליו והאינטרסים שלו.

"ישראל היום" מיעט לסקר. שלדון אדלסון (תצלום: ויקימדיה)

"ישראל היום" נמצא בבעלות המיליארדר האמריקני שלדון אדלסון, הנחשב מקורב לראש הממשלה נתניהו. היתון מופץ בחינם והפך תוך שלוש שנים למוביל בישראל. אדלסון הוא ידיד אישי שלרון לאודר, המקורב אף הוא לראש הממשלה.

לאודר הוא אחד מבעלי המניות העיקריים בערוץ 10, והוא שהורה לצוות החדשות להתנצל בדבר כתבה ששודרה על אדלסון, התנצלות שגררה התפטרות של עורכים ומנהלים בכירים בערוץ.

"ידיעות אחרונות" שיך לקבוצת "ידיעות אחרונות" שבבעלותה אתרי חדשות באינטרנט, רשת מקומונים, המוסף "כלכליסט", הוצאת ספרים ועוד. בעליו המשניים של העיתון הוא אליעזר פישמן, הנחשב לאחד האנשים העשירים בישראל.

"ידיעות" נושל ממעמדו כעיתון בהמוביל על ידי "ישראל היום" ולפיכך מתחרה בו. מאז שנושל ממעמדו הופנו כלפיו טענות כי הוא אימץ קו ביקורתי כלפי ראש הממשלה, שבו כביכול תומך "ישראל היום". הסבר נוסף שהוצע לקו זה הוא שהבעלים הראשיים, ארנון מוזס, הוא גיסו של סילבן שלום, הנחשב ליריבו הפוליטי של נתניהו.

"מעריב" הוחזק מאז מארס 2011 ועד אוקטובר 2012 בידי נוחי דנקנר, אחד האנשים העשירים בישראל שעומד בראש קבוצת איי.די.בי המחזיקה בבנק דיסקונט, כלל פיננסים, מכתשים אגן, כור תעשיות, שופרסל, סלקום ועוד. 27 אחוזים הוחזקו בידי חברת "אחזקת היישוב" השייכת למשפחת נמרודי, שבבעלותה גם עסקי נדל"ן, אנרגיה ומלונאות. עורך העיתון, ניר חפץ, כיהן מ-2009 עד 2011 כראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה נתניהו.

[related-posts title="עוד על המחאה החברתית"]

"הארץ" מזוהה במוצהר כעיתון בעל נטייה שמאלית באשר לשאלות מדיניות-ביטחוניות ונטייה ימינה בנוגע לשאלות כלכליות. קבוצת "הארץ" בבעלות משפחת שוקן מחזיקה ב-60 אחוז ממניות העיתון. בבעלות הקבוצה גם רשת מקומונים, הוצאת ספרים ומגזין ילדים. 20 אחוז מהמניות מוחזקות בידי הוצאת ספרים גרמנית ו-20 נותרים בידי האוליגרך ליאוניד נבזלין, שמחזיק בארץ ב-26 אחוז מחברת "מדוגל" בעלת השליטה במפעלים פטרו-כימיים. "ישראל היום" מודפס בבית הדפוס של "הארץ" ומופץ על ידו.

המחקר אינו יכול במתכונתו להוכיח טענות בדבר ההשפעה של אינטרסים של בעלי העיתונים על אופן סיקור המחאה, אך טוען כי הממצאים על היחס השלילי של "ישראל היום" לעומת היחס החיובי של "הארץ" יש בהם להעיד כי העמדות האידיאולוגיות של העיתונים השפיעו על הסיקור השונה של המחאה. בנוגע ל"מעריב" ול"ידיעות" שלחלק מבעליהם יש השקעות רבות בישראל, נטען כי הם "בייתו" את המחאה והציגו אותה כמשתלבת בפוליטיקה המפלגתית כדי להסוות את האפשרות שלה לערער על הסדר הקיים.

למחקר המלא "המחאה חזרה – (רק) אלפים באו"

 

2 Comments

  1. דני
    27 בנובמבר 2012 @ 16:24

    באמת צריך לעשות מחקר כדאי לגלות שב 2012 היקף הסיקור ירד? הרבה פחות אנשים השתתפו בהפגנות, זה עניין פחות אנשים – פחות סיקוק.
    הדגשת אלימות המפגינים? ברור, כי עיתונים רוצים אקשן. מצד שני, לא היה צריך לסקר?
    טריויאליזציה? כי בהארץ כתבו "מרוב מסרים לא רואים מחאה"? ככה גם אני הרגשתי – "אנשים דורשים כל מני דברים"
    "המחאה חזרה – רק אלפים באו" – כי אכן, רק אלפים באו. אגב, מה ההבדל בין "רק אלפים באו" לבין "אלפים ברחובות" (14)
    פתאום "מחאה מורכבת זוכות לסיקור שלילי"? וב 2011 המחאה הייתה פשוטה יותר ולכן כיבלה את הסיקור האוהד?
    משחק כסאות? לא ממש… אולי ניסו להבין מה יצא מכל ההפגנות האלה, מי אשכרה יחליט להכנס לפוליטיקה וינסה לשנות משהו.
    קריאה למחאה להפוך ל"פוליטית" ? מה רע בזה?
    ליאוניד נבזלין לא מחזיק כיום בשום תאגיד שמפיק 20% מהנפט הרוסי. ואם כבר, למה לא לציין את שם התאגיד? מה רלונטיות של קשר למפלגה נאצית של " דומונט שאוברג"? רצו להכניס קצת צהוב? גם למרצדס היו קשרים לנאצים, ובערך לכל חברה גרמנית גדולה.

  2. עדי
    25 בנובמבר 2012 @ 20:19

    לכולם היתה הרגשה שהתקשורת מזלזלת, אבל לא היה לזה ביסוס חבל שאי אפשר לשתף בפייסבוק, אנשים צריכים לדעת את זה.

מכון קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, פירסם היום את ממצאי המחקר באשר לסיקור המחאה החברתית בכלי התקשורת. המחקר, שהוצג באירוע שנשא את הכותרת "כך הרדימה התקשורת הישראלית את המחאה החברתית", בוחן את אופן הסיקור של המחאה בארבעת העיתונים המרכזיים: "מעריב", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"הארץ".

המחקר נפתח בפרישה של השתלשלות המחאה החברתית וסוקר את הדיווחים על המחאה של קיץ 2011, שמוסכם שזכתה לסיקור נרחב ואוהד בדרך כלל ברוב כלי התקשורת. הוא מתמקד בניתוח הסיקור של אירועי המחאה ב"חלק ב'" שלה – לאחר "הפגנת המיליון", בחודשים מאי ויוני 2012.

כיצד דעכה המחאה? (צילום: ציפי מנשה)

ממצאי המחקר מעידים על שוני בסיקור בין העיתונים, והוא מנסה להצביע על קשר בין האינטרסים של בעלי המניות בעיתונים לבין אופן הסיקור של המחאה. הנקודה המעניינת אינה רק בהשוואה הבנאלית בין "סיקור חיובי" ל"סיקור שלילי", אלא באיתור של המסרים שבחרו העיתונים להבליט לעומת המסרים שבחרו להצניע.

מניתוח זה עולה כי גם בעיתונים שהביעו לכאורה אהדה למחאה, הסיקור נצבע בדרישה כלפי המחאה להשתלב במערכת הפוליטית הקיימת, ללא התייחסות למסרים המורכבים של חלק מהפעילים ולרצון של חלקם לערער על הסדר הקיים ועל המערכת הפוליטית הרגילה. כך, נראה, מוססה התקשורת את האפשרות של המחאה להיות חתרנית ולהביא לשינוי מהותי, וכך אולי, אנחנו מגיעים לבחירות 2013 (כמעט) כאילו לא יצאו לפני שנה מאות אלפי אנשים לרחובות.

המחקר פותח בכך שבין פעילי המחאה, פרשני עיתונות ועיתונאים קיימת הסכמה כמעט גורפת על כך שלפחות בשבועות הראשונים להתרחשותה זכתה המחאה לסיקור עצום. הבולטות שלה לא התחלקה באופן שווה בין כלי התקשורת: בעיתון "הארץ" היא זכתה לסיקור הנרחב ביותר, וב"ישראל היום" לנמוך ביותר. עם זאת, על פי המחקר, אופי הסיקור לא היה זהה בין כל העיתונים: הסיקור ב"ישראל היום" היה שלילי במיוחד והמחאה הוצגה בו כמחאה מקומית "תל אביבית, שמאלנית וממומנת על ידי גופים פוליטיים".

עיתונאים שונים הביעו דעתם בעניין סיקור מוטה בתקשורת של המחאה: יש שטענו כי התקשורת צריכה לתמוך במחאה כי התקשורת פועלת למען צדק חברתי, ויש טענו כי תמיכת התקשורת במחאה היא סטייה מהנורמות העיתונאיות. הסברים נוספים לסיקור הנרחב היו כי התמיכה התקשורתית במחאה נבעה מהרצון להתאים לתמיכה הציבורית הרחבה במחאה; כי היא נבעה מתמיכתם של העיתונאים עצמם במחאה, בעיקר הצעירים שבהם, או פשוט כי הסיקור הנרחב נועד למלא חלל בעונה דלה באירועים חדשותיים.

המחקר מצטט כמה חוקרי תקשורת שכתבו על סיקור המחאה מזווית שונה: "פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה טען… כי המחאה בתחילתה כפתה את עצמה על התקשורת ולא להפך, לאחר שזו השתיקה במשך שנים את סדר היום החברתי-כלכלי. הוא ציין כי ההפגנות הראשונות, שנערכו בחיפה, לא פורסמו בתקשורת, וכי ההפגנה הגדולה הראשונה בתל אביב סחפה 30 אלף איש אף שציפו ל-4,000 בלבד. לדבריו, המחאה היתה 'מרד של מעמד הביניים', שכלי התקשורת לא יכלו להתעלם ממנו ועדיין להישאר רלוונטיים".

המחאה ייצרה את החדשות. דפני ליף (צילום: ציפי מנשה)

"ד"ר דוד לוין מהמכללה למינהל ציין אף הוא את היציאה לרחוב כצעד מכריע ש'ייצר חדשות' עבור התקשורת וכפה עליה את הסיקור, נוסף לנגישותם של מובילי המחאה לכלי התקשורת".

הסיקור הנרחב הגיע לשיאו לפני "הפגנת המיליון". עם זאת, היו עיתונאים אנונימיים מערוץ 1 שטענו כי התקבלו שיחות מלשכת ראש הממשלה בערב ההפגנה ובהן נדרשו לא לסקר את מספר המפגינים ביישובי השוני. עוד נטען כי ריאיון מתוכנן עם דפני ליף בוטל בהוראה מגבוה. מנהל רשת ב' ברדיו דאז טען כי משדר מיוחד של ההפגנות מרחבי הארץ בוטל ברגע האחרון.

מכאן חלה צניחה בסיקור: העיתונים החלו לאבד עניין במחאה בסוף יולי-תחילת אוגוסט. כמה עיתונאים ופרשנים טענו כי הסיבה לירידה בסיקור היתה פגיעתה של המחאה בהכנסות מפרסום בכלי התקשורת.

"לדברי פרופ' לנדו התקשורת גילתה פחות אהדה למחאה בשלב השני שלה כי היא לבשה אופי מעמדי, יותר יסודי ופחות נוצץ ואטרקטיבי, והתמקדה בבעיות מהותיות כמו אלו של חסרי הבית. עיתונאים מובילים, כתב לנדו, בניגוד לכתבים הצעירים, נמצאים במערכת שנים רבות ומזדהים איתה יותר משהם מזדהים עם הדרישה לצדק חברתי. לנדו כתב בהרחבה על 'חיסול המחאה' על ידי התקשורת. לדבריו, התיאור של 'דעיכת המחאה', דווקא בעת שהתרחבה וקיבלה אופי מגוון יותר – למשל, השתלטות על בניין נטוש בלב תל אביב, גיבוש קבוצות עבודה ספציפיות והתפשטות לפריפריה – הטעה את הציבור וגרם למחאה לסחוף פחות אנשים".

התחדשות המחאה – שינוי בסיקור

באפריל 2012 החלה התארגנות לחידוש המחאה, עם הקמת מאהל מול הכנסת והפגנות נוספות. המחקר בחן את סיקור המחאה באמצעות ניתוח איכותני – ניתוח כותרות והיחס בינן לבין הטקסט של הכתבה.

ב"ישראל היום" היה הסיקור נמוך במיוחד, 0.75 אחוז מכלל הכותרות בעמודי החדשות של העיתון, זאת לעומת 3 אחוזים למשל לנושאים של פרשת הרפז, גבע האולפנה, מותו של אביו של ראש הממשלה ומינוי מבקר המדינה.

הסיקור נטה גם להציג באור שלילי את המחאה ולטעון כי מוביליה עושים זאת במטרה להפיל את ראש הממשלה. למשל בכותרת: "המארגנים התעקשו שלא מדובר באירוע פוליטי, אך רבים קראו 'כל העם אופוזיציה' ודרשו את הפלת הממשלה". כמו כן הודגשה דעיכת המחאה בכותרות: "המחאה חזרה – רק אלפים באו". גם התמונות שיקפו את המסר.

צילום המציג כיכר ריקה, מתוך "ישראל היום" (מתוך המחקר)

גם הדיווח על המעצרים בהפגנות לא שיקף את התמונה במלואה, ולא הביא למשל את טענות המפגינים על שימוש בכוח מופרז מצד המשטרה.

ב"ידיעות אחרונות" המחאה לא הוזכרה כלל בכותרות העמודים הראשונים של העיתון, אלא רק בעמודים האחוריים ובמדור הדעות. רק 0.5 אחוז מכותרות החדשות עסקו במחאה, לעומת 2 אחוזים שעסקו בפרשת הרפז, גבעת האולפנה והבחירות בצרפת.

ב"ידיעות" בחרו לעסוק במספר המשתתפים ולא במהות, ובניגוד ל"ישראל היום" נתנו את הכותרת "אלפים ברחובות". "ידיעות" הציג את המחאה לא רק כלגיטימית, אלא כקשורה למבנה הפוליטי במדינה. אף שיש בכך יחס חיובי למחאה, יש בכך התעלמות מהמסר של חלק ניכר מהפעילים, והוא שהתהליך שהם מנסים לקדם אינו זהה לפוליטיקה המפלגתית הרגילה. הסיקור ניסה לחבר בין המחאה למפלגות, לדוגמה באמצעות חיבור מודגש בין ציפי לבני למחאה, בכותרות ותצלומים.

צילום מקרוב, מעורר אמפתיה, ב"ידיעות אחרונות" (מתוך המחקר)

ב"מעריב" הכותרות שהוקדשו למחאה היו אחוז אחד מסך הכתבות והן התמקדו בצד הפרסונלי – בשאלה אם מנהיגי המחאה יצטרפו למפלגות הקיימות. לדוגמה, הידיעה על איציק שמולי לא עסקה בעמדותיו אלא רק במאבק סביב גיוסו למפלגות הקיימות.

"הארץ" סיקר בהרחבה את ההפגנות והקדיש 3.44 אחוזים מהכותרות למחאה, פעמיים פורסמו הידיעות בעמוד הראשון. על פי המחקר "הארץ" תמך במחאה, אך ביקר את מה שבעיניו נראה כהיעדר גוון פוליטי מספיק. ההפגנה הראשונה שנערכה תחת הסיסמה "כל העם אופוזיציה" זכתה לתמיכה מצד העיתון, אך ההפגנה השנייה, שבה נשמעו מסרים לא-אחידים ובה המארגנים ניסו ליצור "שיח חדש", הוצגה כמבולבלת וזכתה לכותרות: "העם דורש כל מיני דברים" ו"מפזרים את ההפגנה".

מחאה מבולבלת על פי "הארץ". ההפגנה ב-12.05.12 (צילום: דן בר-דוב)

ההפגנה הגדולה ב-23 ביוני, שבה עצרה המשטרה כתשעים מפגינים, זכתה לסיקור בשער העיתונים, בליווי צילומי הרס והפרעה לסדר הציבורי. הכותרות ב"ישראל היום", ב"מעריב" וב"ידיעות" הציגו את המפגינים כאלימים ואת השוטרים כשומרי החוק והסדר. הכותרת בידיעות היתה "המחאה איבדה שליטה – אלפי מפגינים השתוללו ברחובות וניפצו חלונות של בנקים".

ב"ישראל היום" נשאו הידיעות כותרות "מאות מפגינים התפרעו" "המשטרה: זו פרובוקציה" ובכותרת משנה נכתב כי המפגינים "ניסו לפרוץ לסניפי בנקים" וכך, טוען המחקר "מעשה ונדליזם של שבירת שמשה הפך לפשע של פריצה לבנק והעלתה קונוטציה של גניבת כסף". גם ב"מעריב" השתמשו בניסוח של "פריצה לבנקים" וקבעו כי "המחאה אלימה".

המחקר קובע כי לאחר סיקור נרחב ואוהד בעיקרו בתחילת המחאה, הרי שבהמשכה היתה ירידה חדה בסיקור והוא הציג אותה יותר ויותר באופן שלילי: הפחתה בערכן של טענות המוחים, הצגת המחאה כקיצונית והדגשת הסכסוכים בין מובילי המחאה. לצד זה המחקר חושף הבדלים ניכרים בין סיקור המחאה בעיתונים השונים. "ישראל היום" ו"הארץ" מייצגים את שני הקצוות בסיקור. עם זאת כל העיתונים על פי המחקר, התקשו להתייחס למחאה מחוץ לגבולות של הפוליטיקה המפלגתית הקיימת, והעלימו את המסר של חלק מפעילי המחאה, שביקשו לקרוא תיגר על המערכת הפוליטית כולה.

"מעבר להתייחסות שטחית בנוגע לצד במערכת הפוליטית שאותו המחאה מייצגת או אמורה לייצג, מהות המחאה, כמו הערכים והעמדות שלה, או אלו שהיא צריכה לאמץ, כמעט ולא נידונו על ידי אף אחד מהעיתונים האלו".

האינטרסים מאחורי הסיקור

תבניות הסיקור של המחאה התגלו "בתלות במקורות מוסדיים, בהעדפת הדרמה והאקשן על פני דיון מורכב, בהעדפת סיקור שלילי על פני חיובי ובהעדפה להכניס את המחאה למשבצות המפלגתיות-מדיניות הקבועות במקום להתמודד ברצינות עם ניסיוניתיהם של חלק מראשיה להציע שיח אזרחי חדש".

המחקר מונה ארבעה גורמים שעולים בספרות המחקרית כמשפיעים על סיקור שלילי של מחאה, ואחד מהם הוא האינטרסים של כלי התקשורת עצמו. לפיכך הוא בודק כל כלי תקשורת בנוגע לבעליו והאינטרסים שלו.

"ישראל היום" מיעט לסקר. שלדון אדלסון (תצלום: ויקימדיה)

"ישראל היום" נמצא בבעלות המיליארדר האמריקני שלדון אדלסון, הנחשב מקורב לראש הממשלה נתניהו. היתון מופץ בחינם והפך תוך שלוש שנים למוביל בישראל. אדלסון הוא ידיד אישי שלרון לאודר, המקורב אף הוא לראש הממשלה.

לאודר הוא אחד מבעלי המניות העיקריים בערוץ 10, והוא שהורה לצוות החדשות להתנצל בדבר כתבה ששודרה על אדלסון, התנצלות שגררה התפטרות של עורכים ומנהלים בכירים בערוץ.

"ידיעות אחרונות" שיך לקבוצת "ידיעות אחרונות" שבבעלותה אתרי חדשות באינטרנט, רשת מקומונים, המוסף "כלכליסט", הוצאת ספרים ועוד. בעליו המשניים של העיתון הוא אליעזר פישמן, הנחשב לאחד האנשים העשירים בישראל.

"ידיעות" נושל ממעמדו כעיתון בהמוביל על ידי "ישראל היום" ולפיכך מתחרה בו. מאז שנושל ממעמדו הופנו כלפיו טענות כי הוא אימץ קו ביקורתי כלפי ראש הממשלה, שבו כביכול תומך "ישראל היום". הסבר נוסף שהוצע לקו זה הוא שהבעלים הראשיים, ארנון מוזס, הוא גיסו של סילבן שלום, הנחשב ליריבו הפוליטי של נתניהו.

"מעריב" הוחזק מאז מארס 2011 ועד אוקטובר 2012 בידי נוחי דנקנר, אחד האנשים העשירים בישראל שעומד בראש קבוצת איי.די.בי המחזיקה בבנק דיסקונט, כלל פיננסים, מכתשים אגן, כור תעשיות, שופרסל, סלקום ועוד. 27 אחוזים הוחזקו בידי חברת "אחזקת היישוב" השייכת למשפחת נמרודי, שבבעלותה גם עסקי נדל"ן, אנרגיה ומלונאות. עורך העיתון, ניר חפץ, כיהן מ-2009 עד 2011 כראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה נתניהו.

[related-posts title="עוד על המחאה החברתית"]

"הארץ" מזוהה במוצהר כעיתון בעל נטייה שמאלית באשר לשאלות מדיניות-ביטחוניות ונטייה ימינה בנוגע לשאלות כלכליות. קבוצת "הארץ" בבעלות משפחת שוקן מחזיקה ב-60 אחוז ממניות העיתון. בבעלות הקבוצה גם רשת מקומונים, הוצאת ספרים ומגזין ילדים. 20 אחוז מהמניות מוחזקות בידי הוצאת ספרים גרמנית ו-20 נותרים בידי האוליגרך ליאוניד נבזלין, שמחזיק בארץ ב-26 אחוז מחברת "מדוגל" בעלת השליטה במפעלים פטרו-כימיים. "ישראל היום" מודפס בבית הדפוס של "הארץ" ומופץ על ידו.

המחקר אינו יכול במתכונתו להוכיח טענות בדבר ההשפעה של אינטרסים של בעלי העיתונים על אופן סיקור המחאה, אך טוען כי הממצאים על היחס השלילי של "ישראל היום" לעומת היחס החיובי של "הארץ" יש בהם להעיד כי העמדות האידיאולוגיות של העיתונים השפיעו על הסיקור השונה של המחאה. בנוגע ל"מעריב" ול"ידיעות" שלחלק מבעליהם יש השקעות רבות בישראל, נטען כי הם "בייתו" את המחאה והציגו אותה כמשתלבת בפוליטיקה המפלגתית כדי להסוות את האפשרות שלה לערער על הסדר הקיים.

למחקר המלא "המחאה חזרה – (רק) אלפים באו"

 

2 Comments

  1. דני
    27 בנובמבר 2012 @ 16:24

    באמת צריך לעשות מחקר כדאי לגלות שב 2012 היקף הסיקור ירד? הרבה פחות אנשים השתתפו בהפגנות, זה עניין פחות אנשים – פחות סיקוק.
    הדגשת אלימות המפגינים? ברור, כי עיתונים רוצים אקשן. מצד שני, לא היה צריך לסקר?
    טריויאליזציה? כי בהארץ כתבו "מרוב מסרים לא רואים מחאה"? ככה גם אני הרגשתי – "אנשים דורשים כל מני דברים"
    "המחאה חזרה – רק אלפים באו" – כי אכן, רק אלפים באו. אגב, מה ההבדל בין "רק אלפים באו" לבין "אלפים ברחובות" (14)
    פתאום "מחאה מורכבת זוכות לסיקור שלילי"? וב 2011 המחאה הייתה פשוטה יותר ולכן כיבלה את הסיקור האוהד?
    משחק כסאות? לא ממש… אולי ניסו להבין מה יצא מכל ההפגנות האלה, מי אשכרה יחליט להכנס לפוליטיקה וינסה לשנות משהו.
    קריאה למחאה להפוך ל"פוליטית" ? מה רע בזה?
    ליאוניד נבזלין לא מחזיק כיום בשום תאגיד שמפיק 20% מהנפט הרוסי. ואם כבר, למה לא לציין את שם התאגיד? מה רלונטיות של קשר למפלגה נאצית של " דומונט שאוברג"? רצו להכניס קצת צהוב? גם למרצדס היו קשרים לנאצים, ובערך לכל חברה גרמנית גדולה.

  2. עדי
    25 בנובמבר 2012 @ 20:19

    לכולם היתה הרגשה שהתקשורת מזלזלת, אבל לא היה לזה ביסוס חבל שאי אפשר לשתף בפייסבוק, אנשים צריכים לדעת את זה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן