הכול זועק בתוכי "אביב הגיע". כן, גם פסח בא

לבי פורח ועולץ כמו הפריחה בחוץ. הנה עוד מעט קט חופש, רוגע, משפחה. הפעם לא נשתתף ב"יציאת מצרים" כלשהי, בין אם לחו"ל או בארץ. "אשרי יושבי ביתך". אני שמחה, למרות שאני יודעת כי בואו של האביב הקצר לארצנו מבשר את הבלתי נמנע: בואו של הקיץ, שהוא מבחינתי בלתי נסבל

הכול זועק בתוכי "אביב הגיע". כן, גם פסח בא

לבי פורח ועולץ כמו הפריחה בחוץ. הנה עוד מעט קט חופש, רוגע, משפחה. הפעם לא נשתתף ב"יציאת מצרים" כלשהי, בין אם לחו"ל או בארץ. "אשרי יושבי ביתך". אני שמחה, למרות שאני יודעת כי בואו של האביב הקצר לארצנו מבשר את הבלתי נמנע: בואו של הקיץ, שהוא מבחינתי בלתי נסבל

הידעתם כי ביום השוויון (האקווינוקס) ניתן להעמיד ביצה על ראשה?

זוהי כמובן אגדה אורבנית, אבל בכל מקרה יום החציון, האקווינוקס, ה-21 במארס, חלף עבר לו, החורף הסתיים רשמית, והאביב הפציע. קדחת באוויר. קדחת של אלרגיות; קדחת של נקיונות, של פינוי הישן, של אוורור והתחדשות – גם במישור האישי וגם במישור הלאומי, ממשלה חדשה וכנסת דנדשה; קדחת של ביקור נשיא מארץ ידידותית, רחוקה-קרובה, ביקור שהכניס לאטרף ולאגו-טריפ את ארצנו הקטנה. ובין לבין, העם כולו ממרק, מגעיל ומנקה, ורוחות האובך והשָרְקִיות מן המזרח, הן בשלהן: אבק מַתריס מלכלך כל חלקה טובה, כל תריס וכל רהיט, כאילו לא שמע על הניקיון שלפני פסח. ככה זה במזרח התיכון, בסְפַר המדבר…

קולאז' של פרחי אביב (צילם: דן בר-דוב)

הוריי הקשישים, שיחיו, בין פורים לפסח שוכחים את גילם המתקדם (אמא- 82; אבא- 90), את הרגליים שכבר בקושי נושאות, את הזקנה, והופכים להיות באורח פלא לאיילות שלוחות – מנקים, זורקים, הולכים הלוך ושוב לשוק ולסופר לקנות הכול טרי, טרי, מורידים וילונות, מכבסים ותולים שוב (סכנת נפשות ממש). ואמי, כאילו היא סוכנת מוסד, איננה משאירה ולו בלטה אחת או פינה אחת בבית שלא נהפכה, קורצפה, אובקה ומורקה  (הפעם, תודה לאל, בעזרתה של מנקה שזימן לה הגורל…).

ככל שמתקרב הפסח, הופך ביתם של הוריי למעין מקדש, "כאן כבר כשר, וכאן כמעט מוכן, וכאן אסור כבר לגעת, שמא יגיע לשם חמץ". מגיע המצב לידי כך, שיום לפני הפסח לכל הנכנס לביתם מותר להלך על מטר מרובע בקושי, שמא…

בעלי היקר יכין ארוחה לעילא ולעילא, ואני אארגן שולחן לתפארת

אני, בניגוד להוריי, אינני מן האדוקים והקפדנים בשום עניין, ובנושאי ניקיון וביעור החמץ בכלל זה. העוזרת מגיעה פעמיים בשבוע, עושה את עבודתה נאמנה במהלך כל השנה, ודי לי בזה. ביום "ליל הסדר" יכין בעלי היקר ארוחה לעילא ולעילא, ואני אארגן שולחן לתפארת, כהלכתו, עם כל הסימנים. נשמח, נשיר, נשתה ארבע כוסות ונאכל, וזהו זה. ואולי, כמו בשנים קודמות, תפתיע אותי גם הפעם שכנתי הערבייה מהכפר הסמוך עם מָנְסָף חגיגי שהכינה לנו לכבוד הערב החגיגי (עיין ערך: דו קיום). ובמשך שבעת הימים מי שירצה יאכל מצה, ומי שירצה, יאכל משהו אחר. הכול בסדר (הערת אגב – הידעתם ששכננו הערבים מתים על מצות וקונים בפסח מצות לרוב, לא פחות, אם לא יותר מאיתנו, היהודים?). 

ובינתיים, עד לחופשה המרוכזת מהעבודה, בדרך אל עבודתי אני חולפת בכביש גהה ומתבשמת מריח פריחת ההדרים המשׁכר העולה מן הפרדסים שעוד נותרו שם וחודר לנחיריים, ומשם – לכל הגוף, לנשמה. הכול זועק בתוכי "אביב הגיע". אני שמחה, למרות שאני יודעת כי בואו של האביב הקצר לארצנו מבשר את הבלתי נמנע: בואו של הקיץ, שהוא מבחינתי בלתי נסבל. אינני מסוגלת לעמוד בחום ובלחות המתישים. אבל דיה לצרה בשעתה…

הלב שלי גם הוא פורח ועולץ כמו הפריחה בחוץ. הנה עוד מעט קט חופש, רוגע, משפחה. הפעם לא נשתתף ב"יציאת מצרים" כלשהי, בין אם לחו"ל או בארץ. "אשרי יושבי ביתך".

זה בתמצית "אביב-הגיע-פסח-בא" שלי.

ואתם, בין אם כשרים אתם לפסח בין אם לאו, בין אם נוסעים או נשארים בבית, מקווה שתמצית החג שלכם תהיה מהנה ושמחה.

[related-posts title="טורים נוספים מאת נטלי שוחט"]

הידעתם כי ביום השוויון (האקווינוקס) ניתן להעמיד ביצה על ראשה?

זוהי כמובן אגדה אורבנית, אבל בכל מקרה יום החציון, האקווינוקס, ה-21 במארס, חלף עבר לו, החורף הסתיים רשמית, והאביב הפציע. קדחת באוויר. קדחת של אלרגיות; קדחת של נקיונות, של פינוי הישן, של אוורור והתחדשות – גם במישור האישי וגם במישור הלאומי, ממשלה חדשה וכנסת דנדשה; קדחת של ביקור נשיא מארץ ידידותית, רחוקה-קרובה, ביקור שהכניס לאטרף ולאגו-טריפ את ארצנו הקטנה. ובין לבין, העם כולו ממרק, מגעיל ומנקה, ורוחות האובך והשָרְקִיות מן המזרח, הן בשלהן: אבק מַתריס מלכלך כל חלקה טובה, כל תריס וכל רהיט, כאילו לא שמע על הניקיון שלפני פסח. ככה זה במזרח התיכון, בסְפַר המדבר…

קולאז' של פרחי אביב (צילם: דן בר-דוב)

הוריי הקשישים, שיחיו, בין פורים לפסח שוכחים את גילם המתקדם (אמא- 82; אבא- 90), את הרגליים שכבר בקושי נושאות, את הזקנה, והופכים להיות באורח פלא לאיילות שלוחות – מנקים, זורקים, הולכים הלוך ושוב לשוק ולסופר לקנות הכול טרי, טרי, מורידים וילונות, מכבסים ותולים שוב (סכנת נפשות ממש). ואמי, כאילו היא סוכנת מוסד, איננה משאירה ולו בלטה אחת או פינה אחת בבית שלא נהפכה, קורצפה, אובקה ומורקה  (הפעם, תודה לאל, בעזרתה של מנקה שזימן לה הגורל…).

ככל שמתקרב הפסח, הופך ביתם של הוריי למעין מקדש, "כאן כבר כשר, וכאן כמעט מוכן, וכאן אסור כבר לגעת, שמא יגיע לשם חמץ". מגיע המצב לידי כך, שיום לפני הפסח לכל הנכנס לביתם מותר להלך על מטר מרובע בקושי, שמא…

בעלי היקר יכין ארוחה לעילא ולעילא, ואני אארגן שולחן לתפארת

אני, בניגוד להוריי, אינני מן האדוקים והקפדנים בשום עניין, ובנושאי ניקיון וביעור החמץ בכלל זה. העוזרת מגיעה פעמיים בשבוע, עושה את עבודתה נאמנה במהלך כל השנה, ודי לי בזה. ביום "ליל הסדר" יכין בעלי היקר ארוחה לעילא ולעילא, ואני אארגן שולחן לתפארת, כהלכתו, עם כל הסימנים. נשמח, נשיר, נשתה ארבע כוסות ונאכל, וזהו זה. ואולי, כמו בשנים קודמות, תפתיע אותי גם הפעם שכנתי הערבייה מהכפר הסמוך עם מָנְסָף חגיגי שהכינה לנו לכבוד הערב החגיגי (עיין ערך: דו קיום). ובמשך שבעת הימים מי שירצה יאכל מצה, ומי שירצה, יאכל משהו אחר. הכול בסדר (הערת אגב – הידעתם ששכננו הערבים מתים על מצות וקונים בפסח מצות לרוב, לא פחות, אם לא יותר מאיתנו, היהודים?). 

ובינתיים, עד לחופשה המרוכזת מהעבודה, בדרך אל עבודתי אני חולפת בכביש גהה ומתבשמת מריח פריחת ההדרים המשׁכר העולה מן הפרדסים שעוד נותרו שם וחודר לנחיריים, ומשם – לכל הגוף, לנשמה. הכול זועק בתוכי "אביב הגיע". אני שמחה, למרות שאני יודעת כי בואו של האביב הקצר לארצנו מבשר את הבלתי נמנע: בואו של הקיץ, שהוא מבחינתי בלתי נסבל. אינני מסוגלת לעמוד בחום ובלחות המתישים. אבל דיה לצרה בשעתה…

הלב שלי גם הוא פורח ועולץ כמו הפריחה בחוץ. הנה עוד מעט קט חופש, רוגע, משפחה. הפעם לא נשתתף ב"יציאת מצרים" כלשהי, בין אם לחו"ל או בארץ. "אשרי יושבי ביתך".

זה בתמצית "אביב-הגיע-פסח-בא" שלי.

ואתם, בין אם כשרים אתם לפסח בין אם לאו, בין אם נוסעים או נשארים בבית, מקווה שתמצית החג שלכם תהיה מהנה ושמחה.

[related-posts title="טורים נוספים מאת נטלי שוחט"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן