קיבוץ זה כואב

"עמק תפארת" מספר על מות החלוציות, האידיאלים והרומנטיקה של הקיבוץ על רקע היחסים שנרקמים בין הדמויות. בתיה בר, 82, חברת קיבוץ גשר, מגלמת בסרט, כמו בחיים, חברת קיבוץ ותיקה, שהשינויים שוברים את ליבה – והיתה מועמדת לאוסקר הישראלי על תפקידה בסרט

קיבוץ זה כואב

"עמק תפארת" מספר על מות החלוציות, האידיאלים והרומנטיקה של הקיבוץ על רקע היחסים שנרקמים בין הדמויות. בתיה בר, 82, חברת קיבוץ גשר, מגלמת בסרט, כמו בחיים, חברת קיבוץ ותיקה, שהשינויים שוברים את ליבה – והיתה מועמדת לאוסקר הישראלי על תפקידה בסרט

[rating=3]

ארכיון הקיבוץ זקוק לשיפוץ, אבל המצב הכלכלי בשפל ומנהיגי הקיבוץ מעוניינים להשכיר את אולם הארכיון למטרות כלכליות. האנלוגיה בעלילת הסרט "עמק תפארת" זהה לתקופת הגיל השלישי, בה ניצבת חנה מנדלסון (בתיה בר), אישה קשוחה אך קרה כקרח, אשר הקדישה את חייה לאידיאל הקיבוץ ולא מסוגלת לראות את עברה מתפורר מול עיניה.

הבמאית, הדר פרידליך, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, מצרפת לתמונה גם בחורה צעירה, נעמה (הדר אביגד), החושקת בחברתה של חנה, וכן מרים (רות גלר), קשישה המתגוררת בסמוך, ושתיהן מתפקדות כדמויות מרככות. המצלמה הסטטית לאורך כל הסרט וצילומי אווירה מרשימים ממחישים את מנוחת הלוחמות.

הרבה גוונים של אפור מתחת לצמחיה הצבעונית

פרידליך משתמשת בהרבה צילומים איטיים ומרחוק, כפי שנטה לעשות הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס, וכך יוצרת הבמאית חומה פסיכולוגית בין הצופים לבין המתרחש, כאילו מביטים מהצד על העלילה והדמויות. כך היא מאפשרת לדמויות לקדם את העלילה מול המצלמה הסטטית, כפי שמקובל בעולם התיאטרון. יחד עם זאת, בחירת מיקום המצלמה בזוויות הממחישות את הנוף הירוק של הקיבוץ הקמל, ממחישה איך הרבה אפור, עצב ודיכאון שוכנים מתחת לצמחייה הצבעונית. ההישג החשוב ביותר בצילום שכזה הוא האבחנה בפרטים הקטנים, בניואנסים – מהקמטים בפניה של חנה עד לתמונת המאקרו של הרס הארכיון, סמל תקומת הקיבוץ, אל מול הנפש הדואבת, המצליחה להבליח בלב הצופים.

געגועים. בר

בעוד חנה נמנית עם דור מייסדי הקיבוץ, היא חדורת אמונה בערכי השיתוף והשוויון עליהם נוסד. הפרטת הקיבוץ שובר את לבה, ובמקביל היא נדרשת להפסיק לעבוד מפאת גילה. לאחר שנים רבות של מסירות ועבודה מאומצת היא מוצאת עצמה חסרת תועלת, ומביטה כיצד הקיבוץ הפך לאסופה של קהילה אינטרסנטית. בתה של חנה וכן חבריה לקיבוץ מצפים שתפרוש ותתנהג בהתאם לגילה – קשישה אשר לא עושה כלום בחייה. אך היא מנסה להמשיך לחיות כפי שהכירה למרות שהמציאות טופחת על פניה ללא הרף.

בסרט משחקים הדר אביגד, אלי בן-רעי והדס פורת, חברי קיבוץ ללא ניסיון קודם במשחק, שזוהי הפעם הראשונה בה הם מופיעים בתפקיד קולנועי. לצידם, משחקות שתי שחקניות מקצועיות, גילי בן אוזיליו ז"ל (כיעל, בתה של חנה) ורות גלר (הקשישה היריבה). בתפקיד הראשי משחקת בתיה בר, בת 82, חברת קיבוץ גשר, שמגלמת בסרט, כמו בחיים, חברת קיבוץ ותיקה העובדת בארכיון ונאלצת להתמודד עם השינויים בקיבוצה. על תפקידה הקולנועי הראשון בסרט הזה הייתה בתיה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר.

משחקה של בתיה בר, מזכיר מעט את אופי משחקה של רבקה גור בסרט "חיותה וברל", שגם פה, החלוציות, האידיאל, הרומנטיות ואפילו הסוציאליזם במהלך הדרך – לא הצליחו להדביק את התקדמות הזמן ולהסתגל לשינויים החברתיים בארץ.

"עמק תפארת" השתתף בפסטיבלים בינלאומיים וזכה בציון לשבח בפסטיבל סן סבסטיאן, בפרס המבקרים בפסטיבל מונפלייה, בפרס הביכורים בפסטיבל ירושלים ועוד.

[rating=3]

ארכיון הקיבוץ זקוק לשיפוץ, אבל המצב הכלכלי בשפל ומנהיגי הקיבוץ מעוניינים להשכיר את אולם הארכיון למטרות כלכליות. האנלוגיה בעלילת הסרט "עמק תפארת" זהה לתקופת הגיל השלישי, בה ניצבת חנה מנדלסון (בתיה בר), אישה קשוחה אך קרה כקרח, אשר הקדישה את חייה לאידיאל הקיבוץ ולא מסוגלת לראות את עברה מתפורר מול עיניה.

הבמאית, הדר פרידליך, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, מצרפת לתמונה גם בחורה צעירה, נעמה (הדר אביגד), החושקת בחברתה של חנה, וכן מרים (רות גלר), קשישה המתגוררת בסמוך, ושתיהן מתפקדות כדמויות מרככות. המצלמה הסטטית לאורך כל הסרט וצילומי אווירה מרשימים ממחישים את מנוחת הלוחמות.

הרבה גוונים של אפור מתחת לצמחיה הצבעונית

פרידליך משתמשת בהרבה צילומים איטיים ומרחוק, כפי שנטה לעשות הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס, וכך יוצרת הבמאית חומה פסיכולוגית בין הצופים לבין המתרחש, כאילו מביטים מהצד על העלילה והדמויות. כך היא מאפשרת לדמויות לקדם את העלילה מול המצלמה הסטטית, כפי שמקובל בעולם התיאטרון. יחד עם זאת, בחירת מיקום המצלמה בזוויות הממחישות את הנוף הירוק של הקיבוץ הקמל, ממחישה איך הרבה אפור, עצב ודיכאון שוכנים מתחת לצמחייה הצבעונית. ההישג החשוב ביותר בצילום שכזה הוא האבחנה בפרטים הקטנים, בניואנסים – מהקמטים בפניה של חנה עד לתמונת המאקרו של הרס הארכיון, סמל תקומת הקיבוץ, אל מול הנפש הדואבת, המצליחה להבליח בלב הצופים.

געגועים. בר

בעוד חנה נמנית עם דור מייסדי הקיבוץ, היא חדורת אמונה בערכי השיתוף והשוויון עליהם נוסד. הפרטת הקיבוץ שובר את לבה, ובמקביל היא נדרשת להפסיק לעבוד מפאת גילה. לאחר שנים רבות של מסירות ועבודה מאומצת היא מוצאת עצמה חסרת תועלת, ומביטה כיצד הקיבוץ הפך לאסופה של קהילה אינטרסנטית. בתה של חנה וכן חבריה לקיבוץ מצפים שתפרוש ותתנהג בהתאם לגילה – קשישה אשר לא עושה כלום בחייה. אך היא מנסה להמשיך לחיות כפי שהכירה למרות שהמציאות טופחת על פניה ללא הרף.

בסרט משחקים הדר אביגד, אלי בן-רעי והדס פורת, חברי קיבוץ ללא ניסיון קודם במשחק, שזוהי הפעם הראשונה בה הם מופיעים בתפקיד קולנועי. לצידם, משחקות שתי שחקניות מקצועיות, גילי בן אוזיליו ז"ל (כיעל, בתה של חנה) ורות גלר (הקשישה היריבה). בתפקיד הראשי משחקת בתיה בר, בת 82, חברת קיבוץ גשר, שמגלמת בסרט, כמו בחיים, חברת קיבוץ ותיקה העובדת בארכיון ונאלצת להתמודד עם השינויים בקיבוצה. על תפקידה הקולנועי הראשון בסרט הזה הייתה בתיה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר.

משחקה של בתיה בר, מזכיר מעט את אופי משחקה של רבקה גור בסרט "חיותה וברל", שגם פה, החלוציות, האידיאל, הרומנטיות ואפילו הסוציאליזם במהלך הדרך – לא הצליחו להדביק את התקדמות הזמן ולהסתגל לשינויים החברתיים בארץ.

"עמק תפארת" השתתף בפסטיבלים בינלאומיים וזכה בציון לשבח בפסטיבל סן סבסטיאן, בפרס המבקרים בפסטיבל מונפלייה, בפרס הביכורים בפסטיבל ירושלים ועוד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן