הבוקר קמנו ליום מיוחד. האלמנט שהחזיק את האימפריה של ברצלונה מתחיל להתמוסס. כיצד תיראה הקבוצה של פפ בלי אימת היריבות? התשובה נמצאת אצל אחד, ז'וזה מוריניו

מאת הילאל עאדל

ברצלונה של פפ היא קבוצה מעולה ואחת הטובות בהיסטוריה, ואני לא מעוניין לגמד את האיכות הרבה שלה. אך אי אפשר שלא לקחת בחשבון את פערי האיכות בינה לבין שאר הקבוצות בליגה הספרדית. איני אוהב לקרוא לליגה הספרדית ליגת פח – כי מה אשמה ברצלונה בפערים שקיימים בגלל התאחדות איומה, מצב כלכלי גרוע של מרבית הקבוצות בלה ליגה, וכמובן, חלוקת כספי זכויות השידור בלתי הוגנת שהיא וריאל המרוויחות הבלעדיות ממנה. אבל אין מה לעשות – כל אלו גרמו למשחקי ברצלונה בליגה להיות סדרה של מפגשי אימון.

במשחק אתמול הציגה ריאל את אחד ממשחקיה הכי איכותיים במפגשי הקלאסיקו בשנים האחרונות בכלל ותחת הדרכתו של המאמן ז'וזה מוריניו בפרט. בשנים האחרונות, ובעיקר החל מעונתו השניה של פפ בברצלונה, טענתי שאחד הדברים שעוזרים לברצלונה להיראות כמו שהיא נראית הוא פחד היריבות. הרתיעה ממנה גרמה למשחקים רבים שלה להיראות כמו 11 שחקנים שבאו לשחק כדורגל, ומולם 11 שבאו לא לעשות במכנסיים מדי ולצאת עם הפסד מכובד. כח ההרתעה שלה היה בעיני מוגזם, מוגזם עד כדי כך שהיריבות הגיעו לשחק מול בארסה רק לפרוטוקול. אין בדברי כדי להמעיט בערכה של ברצלונה, אלא רק להמחיש כמה משמעותיות היו היריבות בבניית דמותה של ברצלונה האימתנית כפי שהיא מצטיירת כיום.

העובדה שאפילו קבוצה כמו מנצ'סטר יונייטד הגיעה מבוהלת (פעמיים) למפגש עם ברצלונה היא בלתי נתפסת. לפני המפגשים בגמר הצ'מפיונס מול הקבוצה של פפ, הייתה יונייטד קבוצה התקפית נהדרת, מאורגנת להפליא ומשחקת משחק יפה ביותר – במשך 90 דקות (פעמיים) לא נותר לזה זכר. כמובן שבסוף ברצלונה מנצחת ואוספת עוד תואר ועוד מחמאות, ובצדק כמובן. אך מישהו שאל למה כך נראית יונייטד מולה? התשובה הקלה והנפוצה היא כי פשוט ברצלונה גדולה ממנה בכמה רמות. אוקיי, היא טובה ממנה – אבל לא עד כדי כך! לא בפערי הכוחות הללו! עם הזמן התחלתי לשים לב לאחד הגורמים המשמעותיים לכך שברצלונה היא כפי שנראית מול היריבות שלה. והסיבה מסתכמת במילה אחת: פחד.

כשהצפתי את העניין בפורומים, חלק קטן הסכים איתי לחלוטין, והרוב כמובן לא. אבל אני ראיתי זאת שוב ושוב, בכל משחק, בכל קבוצה, והחל מהשנייה הראשונה. אצל ריאל הפחד הסתיים כשהגיע מוריניו. רגע לפני הגעתו הוא זכה בטרבל עם אינטר והדיח את ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות באחת מתצוגות הקטאנצ'ו האיטלקי המזהירות שנראו. חסרי ההבנה בתרבות הכדורגל האיטלקי יתארו את הכדורגל של אינטר ומוריניו כבונקר לכל דבר. הם טועים. מוריניו מונה למאמן צ'לסי כדי לזכות באליפות אנגליה ובליגת האלופות, הוא מונה למאמן אינטר כדי לזכות בסקודטו האיטלקי ובליגת האלופות, ולריאל מדריד הוא מונה למאמן כדי לנצח קודם כל את ברצלונה ואז לזכות באליפות הספרדית ובליגת האלופות. הוא הגיע למועדון מבוהל, ופתאום נראה היה שהוא הפך לכזה בעצמו, אחרי שנותר האחרון ששמר על כבודו מול הבלאוגרנה.

ז'וזה מוריניו הוא מאמן שאני מעריך מאוד, ואני חושב שרוב אוהדי הקבוצות בעולם ישמחו לראות אותו אצלן. כמאמן, הוא מאמן מעולה, אחד הטובים שיש, אבל לדעתי דווקא אישיותו היא שעומדת בדרכו. הוא משדר כוח רב וביטחון עצמי, יהירות ושחצנות. אבל כמו ברוב המקרים, הדבר בא על מנת להסתיר את החסרונות ואת רגשי הנחיתות. מוריניו לא מקבל הפסדים. זה דבר טוב מצד אחד ורע מצד שני. החלק השלילי בכך הוא הפחד מכישלון, שגורם לאריזת הביטחון העצמי שלו להיסדק מול כלי התקשורת.

לריאל מדריד היו תחת מוריניו כלים מקצועיים לנצח את ברצלונה, אבל הפחדים של מוריניו מבושת ההפסד, גרמה לו להביא איתו גישה פחדנית למשחקים מול בארסה. גישה של חוסר אמון ביכולת שלו ושל שחקניו לנצח את ברצלונה. לפעמים הרגשתי שהוא עולה למשחקי הקלאסיקו במטרה למזער נזקים. עד כה, לכל מפגשי הקלאסיקו, ריאל של מוריניו עלתה למשחק ברגליים רועדות. זה דבר שאינו אופייני לקבוצות של הפורטוגלי, שתמיד מסתכל ליריביו בעיניים. גם כשעלה בהרכבים שעל הנייר היו התקפיים – הוא וקבוצתו לא שיחקו את המשחק הרגיל שלהם, אלא פשוט השתנו ב-180 מעלות. וברצלונה? היא נהנתה מעוד מפגש מול קבוצה מפוחדת שנותנת לה לשחק ולנצח, העיקר שלא להיות מובסת.

אבל אתמול, לראשונה מאז הגיע מוריניו למדריד, ראיתי דבר מיוחד: את ריאל של מוריניו. היא שיחקה בלי פחד, שיחקה את משחקה הרגיל, תקפה כמו שהיא תוקפת ברביעיות, החמישיות והשישיות שהיא מבקיעה בליגה "הרגילה". פתאום ריאל שולטת בקצב המשחק (גם אם לא בכדור), פתאום ברצלונה נראית מבולבלת, פתאום ריאל מסתכלת לברצלונה בעיניים ומשחקת משחק חסר פחד. למרות פיגור של שני שערים ריאל עלתה למחצית השניה כמו שירדה ממנה: בלי פחד ועם נחישות רבה. היא הבקיעה צמד שערים והמשיכה לתקוף כדי לחפש את השלישי. הגישה של שחקני ריאל היא דבר שלא ראיתי מאף קבוצה ששיחקה מול ברצלונה מלבד אינטר של מוריניו: של כוח, ביטחון עצמי, ואמונה שהכדורגל של ברצלונה אינו דבר שבלתי אפשרי לבטל אותו.

אני לא בא להסיק מסקנות עקב המשחק של ריאל אתמול, ואיני בא לומר שזהו – תם עידן ברצלונה. אלא שאני אומר דבר אחד פשוט: אין פחד, ועכשיו אפשר להעמיד למבחן את האיכות האמיתית של ברצלונה.

לסיום, דבר אחד קטן: תצוגת השיפוט במשחק היתה אחת הגרועות שראיתי בחיי. שיפוט שפגע בשתי הקבוצות בצורה מוחלטת, ושופט ראשי שנכנע ללחצי השחקנים בצורה מעוררת מבוכה. רק היום עיכלתי עד כמה התלונות היומיומיות נגד השיפוט בכדורגל הספרדי הן מוצדקות.