אניטה מורז'אני וד"ר אבן אלכסנדר, חוו את המוות וחזרו לספר איך היה שם • בספרים שכתבו, הם מתארים תחושות של חופש, שלווה, אחווה רוחנית ואהבה אינסופית • לא כולם מאמינים שזה אמיתי - מבחינתם מדובר בנס כלשהו • האם לחוות את המוות זה הזוי, להאמין שיש חיים אחרי המוות זה מופרך, אבל להאמין בנסים זה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
אניטה מורז'אני, חולת סרטן במצב סופני, מאבדת את ההכרה, מובהלת לבית החולים ונכנסת לתרדמת עמוקה. הרופאים לא מאמינים שתעבור את הלילה. ד"ר אבן אלכסנדר שוקע בתרדמת עמוקה, אחרי שחיידק אלים ונדיר תוקף את מוחו. הרופאים נותנים לו סיכוי קלוש לשרוד ושום סיכוי לחזור לתפקוד נורמאלי. שניהם, למרות התחזיות הרפואיות הקשות, מתעוררים במפתיע, מחלימים לחלוטין וכותבים ספר על אשר חוו בזמן שגופם היה מונח במיטה בבית החולים, מחובר לצינורות ומכשירים, בעוד נשמתם מרחפת לה אי-שם בעולמות עליונים.
מורז'אני, אשת עסקים ממוצא הודי, שחיה בהונג קונג, כתבה את "מתה להיות אני – לראות את החיים בעיניים אחרות" (הוצאת אופוס). ד"ר אלכסנדר, רופא אמריקני, נוירוכירורג וחוקר מוח מהרווארד, כתב את "הוכחה לגן עדן – מסעו המופלא של מנתח מוח אל העולם הבא" (הוצאת ידיעות אחרונות). שני הספרים, שהיו לרבי מכר עולמיים, ראו לא מכבר אור גם בעברית.
חווית סף המוות – NDE
"אניטה שכבה בתרדמת עמוקה, כשהיא מוקפת ביקיריה ובצוות הרפואי, והכול ציפו שבכל רגע היא תנשום את נשימתה האחרונה. אולם כנגד כל הסיכויים, היא קיבלה את ההזדמנות לשוב לגופה, שנהרס על ידי מחלת הסרטן, ולחוות החלמה שלא תיאמן – באמצעות הכלי של אהבה ללא תנאי", כותב הסופר, ד"ר וויין וו. דייר, בהקדמה לספרה של מורז'אני. דייר, מחברם של רבי מכר העוסקים בהתפתחות אישית, ומי שלמעשה דחף אותה לכתוב את הספר הזה, התוודע אליה לאחר שקרא ריאיון שנערך איתה ובו היא מספרת על חווית סף המוות שעברה.
רבות כבר נכתב על חווית סף המוות (באנגלית near-death experience, או בקיצור NDE). בין היותר ידועים ומוכרים שחקרו את התופעה ופרסמו עליה ספרים שנהפכו לרבי מכר, הם ד"ר אליזבט קובלר-רוס וד"ר ריימונד א. מודי, שתיעדו (כל אחד לחוד) מאות סיפורים של כאלה שחוו מוות קליני, חזרו לחיים וזכרו את אשר חוו.
בספרו, "החיים שלאחר החיים", שהתפרסם כבר ב-1975, מביא ד"ר מודי עדויות של אנשים, שמסיבה זו או אחרת, חוו מוות קליני ולמרות שכבר הוכרזו כמתים חזרו להכרתם. כולם, פחות או יותר, תיארו דברים דומים: יציאה מהגוף. תחושת ריחוף. כניסה למנהרה שבקצה שלה אור חזק, בדרך כלל לבן ובוהק. פגישה עם קרובי משפחה ומכרים שכבר אינם בין החיים, שהגיעו לקדם את פניהם. משיכה אל האור, שגם תואר כישות שתקשרה איתם טלפתית. ובעיקר תחושת של שלווה, אושר עילאי ואהבה אינסופית – אהבה ללא גבול וללא תנאי.
מציאות שמתקיימת בלי שום קשר לפעילות המוחית
ד"ר אבן אלכסנדר, למי שפספס את שלל הכתבות שהיו עליו פה לאחרונה, נפגע במוחו, באותו חלק במוח שהופך אותנו לאנושיים. עד שזה קרה לו, גם הוא כמו רבים אחרים, היה בטוח שחוויות סף המוות הם סוג של הזיה. אבל כחוקר מוח, שמוחו הפסיק פתאום לתפקד, הבין שנקלע למציאות שמתקיימת בלי שום קשר לפעילות המוחית. "המקום שהלכתי אליו היה אמיתי. אמיתי במובן שבהשוואה אליו החיים שאנחנו חיים כאן ועכשיו חלומיים לגמרי", הוא כותב בספרו. אלכסנדר מעיד על עצמו שמעולם לא האמין בקיום שהוא מעבר לזה הפיזי. הגילוי של יקום רוחני, הוא אומר, השפיע עליו באופן עמוק ומטלטל. "הגילוי הזה", הוא כותב, "השפיע עלי מאוד, כי הוא איפשר לי לראות גבהים מהממים של אחווה רוחנית והבנה הנפרשים לפני כולנו, לאחר שכל אחד מאיתנו משאיר מאחוריו את מגבלות גופו ומוחו הפיזיים".
גם התובנות של אניטה מורז'אני, מהמסע שלה לעבר העתיד המצפה לכולנו, דומות. בעוד שד"ר אלכסנדר חלה במפתיע, אחרי שמוחו הותקף על יד וירוס קטלני, מורז'אני נאבקה במשך ארבע שנים במחלת הסרטן. היא הגיעה למצב שבו גופה, שהתמלא בגידולים ענקיים, מבסיס הגולגולת ועד מתחת לבטן, לא הצליח לעכל יותר מזון. כדי לנשום נעזרה במכלי חמצן, וכדי לנוע נזקקה לכיסא גלגלים. גופה כמש למראה של שלד, עורה התמלא בנגעים רעילים וריאותיה התמלאו בנוזלים. הרופאה האונקולוגית בבית החולים, אליו הובלה מחוסרת הכרה, אמרה לבעלה: "אולי הלב של אשתך עדיין פועם, אבל היא כבר לא באמת שם. מאוחר מכדי להציל אותה".
גברת, איך שלא נסתכל על זה, היית אמורה להיות מתה
בזמן שהצוות הרפואי טיפל בה, למרות חוסר אמונו לשקם את המערכות הקורסות, מורז'אני מצידה הרגישה נפלא. "וואו, זה מדהים", היא משחזרת בספר את שחוותה: "אני מרגישה חופשייה וקלילה כל כך! מה קורה פה? מעולם לא הרגשתי טוב כל כך! אין עוד צינורות, אין כיסא גלגלים. אני יכולה עכשיו לנוע בחופשיות ללא כל עזרה! ונשימתי כבר אינה מאומצת – כמה שזה נפלא".
ובהמשך היא כותבת: "אהבה, אושר, אקסטזה ויראת כבוד נוצקו לתוכי, עברו דרכי, הציפו אותי. נבלעתי והוקפתי באהבה רבה מכפי שידעתי שקיימת. חשתי חופשייה וחיה יותר מכפי שחשתי אי-פעם. ידעתי פתאום דברים שלא יכולתי לדעת מבחינה פיזית, כמו השיחות שהתנהלו בין הצוות הרפואי לבני משפחתי הרחק ממיטתי בבית החולים".
כמו רבים לפניה, גם מורז'אני מתארת תחושות של אהבה שלמה וטהורה, נטולת מיגבלות וחסרת שיפוטיות. היא פגשה בקרובים שנפטרו ובראשם אביה המנוח, ממנו קיבלה מסר, שאם תתקדם הלאה לא תוכל לשוב. היא נעשתה מודעת לעובדה שאם תחליט לחזור לחיים, גופה אכול הסרטן יחלים וישתקם במהירות. בשלב מסוים דווקא רצתה להמשיך להתקדם לעבר המוות, הנעים והמכיל, אבל בסופו של דבר חזרה לחיים, ואכן החלימה במהירות שהדהימה את כולם. אונקולוג, שהתעניין בנסיגה הספונטנית של מחלתה הקשה, ביקש לעיין במסמכים הנוגעים להיסטוריה הרפואית שלה. כשקרא אותם, תגובתו הראשונה הייתה: "גברת, איך שלא נסתכל על זה, היית אמורה להיות מתה".
הפחד מהלא ידוע
רובנו חיים בהכחשה שחיינו עומדים יום אחד להסתיים. איפשהו, עמוק בפנים מחלחל לו הפחד מהיום הזה שבו כבר לא נהייה כאן יותר. יש מי שפחד המוות שלהם עמוק וחזק ומשפיע על החיים עצמם, אצל האחרים הוא מודחק ועולה וצף רק ברגעים מסוימים. כך או כך, הדבר שבעיקר מפחיד את רוב האנושות הוא הבלתי ידוע, המקום הזה שמשם אף אחד עוד לא חזר לספר. זאת אומרת כן חזרו, ואפילו רבים, שסיפרו על המנהרה ועל האור, רק שכל מי שמחשיב את עצמו לאדם רציונאלי מסרב להאמין לסיפורים הללו, מוצא אלף ואחד הסברים למה זה לא יכול להיות, או סתם לועג למה שנראה לו הזוי ומופרך.
פסיכולוגית אחת וכמה רופאים שניסיתי לדבר איתם על הספרים של מורז'אני ואלכסנדר, הדפו את הניסיון הזה. מבחינתם יכולות היו להיות הרבה סיבות למצב "ההזוי" הזה שהשניים חוו, החל מהשפעת תרופות וכלה במוח שבשל המחלה תפקודיו השתבשו זמנית. ואיך הם מסבירים את ההחלמה המפתיעה? כאן, רוב התשובות היו שהחלמות ספונטניות קורות כל הזמן. זה נקרא "נס רפואי". אז לחוות את המוות זה הזוי, להאמין שיש חיים אחרי המוות זה מופרך, אבל להאמין בנסים זה הגיוני? ואם אכן קרה כאן נס רפואי, אז מאיפה בדיוק מגיע הנס הזה?