זיכרון ושכחה – סיפורי אלכוהול בראי המקרא והתקופה

מאת : טובה אבן חן 

סיפור שר המשקים ושר האופים מוטמע בסיפור המקראי כסיפור קישור. הסטת הכותרות הישר מן הסיפור העסיסי של השלכתו של יוסף לכלא בעקבות עלילת אשת פוטיפר. אבל ייתכן שהסיפור הזה דווקא הוא זה שמקשר את הפרשה לאקטואליה של עם ישראל דורות רבים אחר כך.

 אם ננסה להתעמק בחלומותיהם של שר המשקים ושר האופים נראה שהם עוסקים במושגים אוניברסליים, יין ולחם. בשונה לגידולי אדמה אחרים ליין וללחם שמור ביהדות מעמד מיוחד, ברכה מיוחדת לכל אחד מהם, ברכת בורא פרי הגפן וברכת המוציא לחם מן הארץ. רמז לכך  שמעשיו של האדם משביחים את מתנותיה של אימא-אדמה.

 שר המשקים רואה גפן עם שלושה שריגים, מתאר את פריחתה, את הבשלת ענביה, עד שניתן להפיק מהם יין. יוסף פותר את החלום ומבקש ממנו דבר פשוט: זכור אותי, נעשה לי עוול, בעצם גם אחי וגם פרעה שכחו אותי בבור. זה יכול לקלקל את רצף האירועים בהיווצרותו של עם.

מעניין לקשור בין יין, מערפל המציאות – לבין זיכרון. קשה לעבור מהמורות בחיים הפרטיים כמו גם בחיי עם ללא שכחה. שכחה גם היא חסד א-ל. אבוי לנו אם היינו זוכרים כל דבר כל הזמן. היין משכיח לעתים את הזיכרון שקשה לשאת, אבל – הוא גם מזכיר.

מעניין לציין שבכל מנהג יהודי שקשור לזיכרון – מעורב יין, יין דווקא. שר המשקים לא זכר את התחייבותו ליוסף, קם דור שלא זכר את פרעה, והמקרא מיטיב ללהט בין זיכרון ושכחה תוך כדי עיצוב הנרטיב של עם ישראל לדורותיו.

 עבור היין ישנה עוד ברכה ייחודית שלא קיימת עבור שום דבר מאכל. חוץ מברכת הגפן קיימת ברכת "הטוב והמיטיב". זוהי ברכה שמתחייבת רק אם תוך כדי סעודתו של אדם, לאחר שבירך על היין, מובא לפניו יין משובח יותר. או אז, מברכים את הברכה הייחודית: הטוב והמיטיב.

 המדרש יודע לספר לנו שברכת הטוב והמטיב הותקנה על ידי חכמי המשנה לאחר מרד בר כוכבא. הברכה נתקנה כתפילת הודיה ושבח על כך הנס שקרה עם גופותיהם של הרוגי ביתר, שקבורתם הושהתה, לא העלו סירחון ולא נרקבו. מדהים – דווקא הברכה העודפת הזו, מקורה בסיפורם של הרוגי ביתר, שהוא אחד הסיפורים המחרידים ביותר על התעללות של אדריאנוס מלך רומי, סיפור שאולי רק סיפורי שואה קשים ביותר יכולים להידמות לו. המלך הרשע  השביח את כרמו הגדולה, בביתר המקראית, באמצעות דמיהם של הרוגי ביתר, שאותם לא קבר בכוונה. וכדי להזכיר את הנס שקרה בסופו של דבר – שלא נרקבו והובאו לקבורה – אנחנו מברכים "הטוב והמיטיב".

 זיכרון ושכחה הם ציר מרכזי בנרטיב המתהווה של עם. ליין גם אפקטים מנוגדים. מצד אחד הוא משכיח את היגון, ומצד שני – אין דרך טובה יותר לאדם להשתחרר מן המגננות שלו כדי לחשוף נשכחות כמו שתיית יין. כך בטקס הקידוש של שבת – טקס זיכרון במהותו, בברית המילה , ובחג הזיכרון הלאומי , בליל הסדר, שאז, בנוסף לטקסים האחרים שבהם אנחנו מחויבים לשתות 'דוגמית', רוב של כוס אחת – בליל הסדר אנחנו מחויבים לזכור באמצעות ארבע כוסות. סוג של הטבעת חותם כנגד ארבע לשונות של גאולה. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובמופתים  גדולים ולקחתי אתכם לי לעם"( שמות ו: 6-7)

ייתכן שבדורנו זה מתחדדת ומתבררת המחלוקת בנוגע ללשון חמישית של גאולה, שלא נכללת בארבע כוסות של גאולה. "והבאתי אתכם אל הארץ". פרשת שר המשקים תובעת מאתנו ללטש את הזיכרון שרק מתוכו נוכל אולי לזכות לגאולה פרטית ולאומית.