[rating=4]

הצגת הבכורה של "כולם רוצים לחיות" בתיאטרון הקאמרי החלה אמש בעיתוי מצמרר: דקות אחדות לאחר שפורסם גורל הנערים החטופים. פתאום שמה של ההצגה קיבל משמעות נוספת. חדה, צורבת, חותכת בבשר החי. למי יש עכשיו מצב-רוח לקומדיה של לוין על בימת התיאטרון מול טרגדיה שמתרחשת בחיים האמיתיים?

חנוך לוין אינו חס על הצופים באולם. הוא מציב מולם מראה אבסורדית על משמעות החיים או נכון יותר על חוסר המשמעות של החיים לפי תפיסתו. לוין צולל למעמקי הנפש המיוסרת ומציף על הבמה את המחשבות והרגשות שאנו מדחיקים, ואפילו מגייס את אלוהים לעזרתו כדי להסביר לנו, אם לא הבנו, את סדרי העולם הזה והעולם הבא.

ללוין אין אובססיה עם המוות כפי שמקשקשים כל מיני מומחים ללוין, שמתבוססים בפרשנות של עצמם. הנושא הרבה יותר עמוק ומורכב: ללוין ולגיבוריו יש אובססיה עם החיים ועם הקיום האנושי על כל מרכיביו: אהבה, קנאה, תשוקה, אושר, סבל, הנאה, כמיהה, כוח. החל מהתענגות על כריך עם נקניקייה ותחת של זונה – ועד גידול ילדים, נאמנות לאישה החוקית וניהול מו"מ עם אלוהים. גיבוריו של לוין מוכנים לעשת הכל כדי לחיות ולא מוכנים להשלים עם הגורל. כולם רוצים לחלום.

במשך שעה וחצי מתנהלת העלילה, אם אפשר לקרוא לזה כך, בין ייאוש לתקווה, בעיקר ייאוש, ורק לקראת סיום מגלה לוין חמלה כלפי גיבוריו וכלפי הצופים ומותיר פתח לגאולה ולהתחלה של חיים חדשים. הכל תלוי בנקודת המבט. זהו חנוך לוין במיטבו, שמושפע מהמיתולוגיה היוונית ומתבל אותה עם הדולצ'ה ויטה ועולם הדימויים של פליני יחד עם העליבות של התחנה המרכזית הישנה שבה גדל בין חנויות נעליים, זונות ואנשים בשולי החברה. מכל אלה ועוד רוקח לוין את עולמו הצבעוני והייחודי.

לוין הוא המחזאי הטוב ביותר שלנו, גם במחזות הפחות טובים שלו. "כולם רוצים לחיות" אינו המחזה הכי מבריק שכתב, ולעיתים הוא נמתח וחוזר על עצמו. אבל לוין יודע לכתוב לשחקנים וגם אלה שבתפקידי המשנה עושים דמויות בלתי נשכחות. כך יוסי גרבר ודבורה קידר בתפקיד הוריו של הגיבור פוזנא (רמי ברוך), שמגישים משחק נדיר, ובולטים גם שלומי אברהם בתפקיד העבד הכושי במבה ויצחק חזקיה בתפקיד מלאך המוות, שגם דופק במרץ על התופים. בולטת פחות, למרות נתוניה הבולטים, היא תמר קינן, בתפקיד ציצי, שלא מצליחה להתחבר עם הדמות, ואולי היתה זקוקה יותר לעזרתו של הבמאי.

כולם נעים סביב שני הגיבורים הראשיים: רמי ברוך (בפאה ג'ינג'ית הולמת) בתפקיד הרוזן פוזנא וענת וקסמן – אשתו הקלפטע פוזנבוכא. הוא הגבר המושפל, היא האישה המשפילה. ככה זה אצל לוין. הנשים חזקות יותר או משפילות יותר גם אם הן בוגדניות ואינטרסנטיות, ואולי דווקא משום כך. וקסמן וברוך כובשים את הבמה רוב הזמן.

אין טעם לחזור ולנתח את עולמו של לוין. הוא כבר לא איתנו ובטח היה צוחק מכמה דימויים, פרשנויות וסופרלטיבים שמדביקים לו. הטקסט של לוין אינו זקוק לעבודת דוקטורט. הוא זקוק לבמאי נבון ולשחקנים טובים, שיודעים להפיח רוח חיים במילים ובמשפטים. הבמאי אודי בן משה כבר הוכיח, שהוא יודע להיכנס לראש של לוין – וזכור היטב הבימוי המבריק שלו ל"הרטיטי את ליבי".

עכשיו הוא חוזר ללוין עם "כולם רוצים לחיות". לבן משה יש כמה המצאות בימתיות מבריקות וגם להקת שחקנים איכותית, שרובה לא גדלה על חנוך לוין הבמאי. חבל רק שבן משה לא גילה אומץ ללכת עד הסוף עם הטקסט הבוטה והנוקב של לוין. סצנות מסוימות בוימו "לייט" (כמו, למשל, הסצנה בין פוזנא לציצי), בשעה שהן מתבקשות להיות נועזות ובוטות יותר כפי, שלדעתי, לוין היה מביים אותן. ממה פחד בן משה או שמא קיבל תכתיב של הנהלת התיאטרון לא להרגיז את קהל המנויים השמרן-יחסית או את מעניקי התקציבים?

גם כך ההצגה זורמת בקצב הנכון (למרות המוזיקה המעצבנת של קרן פלס) ורק מעוררת געגועים למחזות של לוין, שאינם מתיימרים להתחכם ולהסתבך, ומנפקים טקסט מבריק ונוגע ללב, משעשע וגם עצוב, מעורר צחוק וגם מזיל דמעה. בעיקר מדובר כאן בתיאטרון מרגש, שמצד אחד מדבר על הדברים הכי חשובים ועל הרגשות הכי עמוקים ומצד שני קורץ לנו לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות. לכן הייאוש של חנוך לוין הרבה יותר נוח.