הספר "תיק נעדר" של דרור משעני הוא הספר הראשון בסדרת החוקר אברהם אברהם. הספר, מז'אנר הספרות הבלשית, מלווה את חקירת היעלמותו של עופר שרעבי, נער בן שש-עשרה אשר לטענת הוריו יוצא בוקר אחד מביתו ולא שב.

מלבד כובעו כסופר, משעני חובש שני כובעים נוספים, כחוקר ספרות וכעורך ספרות. משעני אינו מנסה לחצוץ בין העולמות – האם הדבר כלל אפשרי? – וטביעת ידו וחתימת ידו כעורך ובעיקר כחוקר – בולטת ומכתימה את הספר. דבר זה ניכר בכך שהספר מתברך בממשקים ארס-פואטיים רבים, כלומר הספר מרפרר לעולם הספרות: החל במונולוג הפתיחה שנושא הבלש אברהם ומדבר על מיעוט ספרות הבלשים בישראל; דרך רמזים שונים המפוזרים בספר על הדמיון שבין פענוח סיפור לפענוח חקירה; וכלה בסדנת הכתיבה שזאב אבני, השכן המסקרן והמורה של עופר, משתתף בה, סדנה שמשפיעה באופן בלתי הפיך על העלילה, במספר מובנים.

לרוב אני סולד מכתיבה ארס-פואטית כיוון שהיא כתיבה מתחכמת ומלאה חשיבות-עצמית. כמו אותו טיפוס מתנשא שלא מפסיק לדבר על עצמו, לעתים גם בגוף שלישי, כך היא אותה ספרות שמדבררת את עצמה לדעת. ואכן, יש יסוד מתחכם בכתיבה של משעני, יסוד שבא לידי ביטוי במשחקי מילים מעייפים, כמו למשל הקריאה לדמות הראשית בשם אברהם אברהם, ועוד כהנה התחכמויות.

אלא שבמקרה של "תיק נעדר", הכתיבה הארס-פואטית מצליחה להתעלות על עצמה. משעני אינו מסתפק ברפרור העצמי שמאפיין את הז'אנר הארס-פואטי אלא מבקש באמצעותו לומר משהו על הספרות ועל עולם הכתיבה מחד, ועל המציאות – במקרה זה חדר החקירות – מהצד השני. עם תום הספר, הקורא חש שהוא למד דבר-מה משמעותי על עולם הספרות כמו גם על המציאות שמאפיינת את עבודת הבלש.

נדמה שההשקעה המורגשת באמירה משמעותית על העולם, בהותרת חותם על עולם הספרות, פוגמת מעט בדרך בה עוצבה דמותו הראשית של הבלש אבי אברהם, אשר אינה מטפסת מעבר לסטריאוטיפ המוכר של הבלש, ושהמונולוגים שהוא נושא נשמעים מעט מלאכותיים לדמותו, כפי שזו עולה מהספר. הדמות המעניינת ביותר היא זו של זאב אבני החידתי, אך גם היא סובלת וטובלת בקווי-דמיון קלישאתיים, ולא היה מזיק אם היא הייתה עוברת ליטוש נוסף.

*

כאשר משעני פותח את הספר בשאלה מדוע אין ספרי בלשים בעברית, הוא מציב לעצמו רף גבוה, שמחייב את הספר, כרומאן בלשי, לתת לה מענה. לדעתי, שאלה זו נותרת עם תום הקריאה ללא מענה מספק. כחוקר ספרות, משעני יודע לטוות עלילה ולחתום אותה באמצעות קשירת כל הקצוות הפרומים – אך באופן אומנותי כזה המותיר מספר אמרות פתוחות, המאפשרות לקורא לשזור אותן בעצמו. כך שכשם שהקורא אינו חייב לקבל את הפיצוח הגלוי של החקירה, כך הוא לא חייב להסכים עם התשובה שהספר נותן לשאלה זו, קרי שמיעוט ספרי הבלשות בישראל נובע מכך שאין בארץ מסתורין.

לא זו בלבד שכארץ הקודש ארץ ישראל רצופה במסתורין, תכונה ששאבה אליה לאורך הדורות תיירים, צליינים וסתם מטורפים שסברו שהם המשיח – החסרי משוגעים אנחנו? – המאפיינים הארצישראליים כמעט ואינם קיימים בספר. הסיפור אמנם מתרחש, ברובו הגדול, בישראל, אולם זו לרוב נותרת כתפאורה, כרקע, היא אינה מהווה יסוד מהותי ומניע לעלילה.

כך שלאחר שראינו שהתשובה שהספר נותן לשאלה מדוע אין ספרות בלשים בעברית אינה מספקת, נותרנו כששאלה זו פתוחה, וגם הספר – כרומאן בלשי – לא נותן לה הצדקה. האם גם זו עוד התחכמות של משעני? אולי התשובה לכך טמונה בספר הבא בסדרה.

דרור משעני, תיק נעדר, כתר הוצאה לאור, 2011, 284 עמ'