Skip to content

'הַצָּעָה לְסֵפֶר' / 1.4.2016

מסע אל המציאות המודחקת שלנו, ראשית ימיה של גרמניה המזרחית החולמת והמתנפצת ואימה מחממת לבבות. שבת שלום!

'הַצָּעָה לְסֵפֶר' / 1.4.2016

מסע אל המציאות המודחקת שלנו, ראשית ימיה של גרמניה המזרחית החולמת והמתנפצת ואימה מחממת לבבות. שבת שלום!

הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם  על אף שחלקים מספרו הבאמת חשוב של ניר ברעם פורסמו במהלך השנה האחרונה בעיתון "הארץ" ועל אף שנחשפתי אליהם ויכולתי לזהות את הלך הרוח ואת אופי הרשמים, עדיין קיוויתי, כמו שמאלני טוב ואופטימיסט נצחי לשאוב מעט עידוד מן המסע הזה.

תחת זאת קיבלתי את המציאות לפנים, זאת שחלקים רבים ממנה נהירים לי אבל מזמן לא נחשפה בפני בריכוז גבוה כל כך. במהלך השנים 2014-2015 יצא ניר ברעם למסע שעיקרו ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ותכליתו ניסיון לברר כיצד רואים תושבי חבל הארץ הזה את העתיד, את המציאות בעוד כמה עשרות שנים וחזר עם תובנות שיערערו את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של השמאל הישראלי שבמרכזן רעיון שתי המדינות. א.ב. יהושע מצוטט בגב הספר כשהוא מזכיר את מבט הסופר של ברעם שמעשיר את מסעו ואכן כך, במידה מסוימת, אבל נדמה לי שבמסע הזה מתגלה דווקא ברעם העיתונאי שמצליח להניח את דעותיו הידועות בצד ולהקשיב באמת לכל מי שנקרה בדרכו. מדי פעם הוא מגלה פלסטיני שמביע אמפתיה לעמדות הישראליות ולהתנגדות לזכות השיבה אך לא עד כדי כך שישקול להתגמש. מדי פעם הוא מדבר עם אחד המתיישבים היהודים שמכיר בעוול שנגרם לפלסטינים בגדה המערבית, אך בערבון מוגבל, כמו למשל שרה אליאש, מנהלת האולפנה בקדומים שאומרת: "ברובד האנושי, לראות ערבים במחסום זה תוצר לוואי של מצב שאני לא אוהבת אותו. אבל שיהיה ברור: זה לא מדיר שינה מעייני." יותר מכל תכה את השמלאני הממוצע בתדהמה ההכרה שאפילו המתונים שבפלסטינים רואים את 48 כקו השבר ולא את 67, על כל המשמעויות הנלוות לכך.

עם תם הקריאה נזקקתי לשוב ולקרוא פעמים אחדות את המילים המסיימות את ההקדמה לספר ולהשאיר אותן כזיכרון אחרון: "הרי מהמאה העשרים ואחת אפשר ללמוד בוודאות דבר אחד: שינויים אדירים שאיש לא העלה על דעתו מתרחשים פתאום, לפעמים בהרף עין אחד. אין צו עליון הקובע שלמלחמה כאן אין סוף.אני עדיין מאמין שלא עשינו מספיק, לא גילינו די אומץ לב פוליטי, לא בחנו באמת רעיונות חדשים, ושכל זה יכול להשתנות. בניגוד לדעה ששמעתי לא מעט במסע הזה, אני חייב להאמין כי גורל האנשים שחיים כאן עדיין תלוי בהם, ושיש לנו עוד זמן."

הארץ שמעבר להרים מאת ניר ברעם, הוצאת עם עובד, 181 עמ'

 

יריד השעשועים / ורנר ברויניג  מישהו שאל אותי השבוע במהלך שיחה על הספר הזה, אם אינני חושב שלאנשים נמאס לקרוא על גרמניה. פה ושם אני שומע אמירות מהסוג הזה אבל נדמה שאנחנו עדיין רחוקים מלאבד עניין באמת. נראה שיקח עוד דור או שניים אם לא יותר מכך עד שנוכל באמת להרפות מעט. ובינתיים, מפעם לפעם, אולי כי באמת לא חלף זמן רב כל כך, מגיעות עדיין הפתעות כאלה, שנכתבו בזמן אמת אך נאלצו להמתין באיזו מגירה מסתורית. בשנת 1965, כשהוא בן 31 בלבד ונחשב לאחת ההבטחות הספרותיות הגדולות של מזרח גרמניה, עמד ורנר ברויניג להשלים את כתב היד של "יריד השעשועים" אך השלטונות שם לא ראו בעין יפה את מה שבעיניהם היה לעג לפועלים, לערכים הסוציאליסטים ולאזרחיה של המדינה הצעירה בכלל. ברויניג לקח קשה את גניזת כתב היד עליו עבד קרוב לחמש שנים והפך תוך זמן קצר לאלכוהוליסט ואף נפטר 11 שנים מאוחר יותר כשהוא בן 42 בלבד.

"יריד השעשועים נפתח בשנת 1949 עם כינונה של מזרח גרמניה (או כמו שמכנה את נקודת הזמן הזו ברויניג: "שנת ארבע אחרי היטלר") ומספר את שנותיה הראשונות דרך סיפורם של פועלי מכרה האורניום העצום "ויסמוט" שהיה חלק מרכזי בתעשיית הגרעין הסובייטית. המכרה, אולי אחד המקומות המדכאים שניתן להעלות על הדעת, שואב אליו את מיטב הטיפוסים ההזויים והקודרים של אותם ימים שאיכשהו מקווים להתחיל דווקא שם דרך חדשה. בשנת 2007 זכה כתב היד של ברויניג לצאת לאור סופסוף וזכה לתגובות נלהבות למדי. גם ההערות הרבות המופיעות בספר מרתקות ולא פחות מכך, אחרית הדבר של המתרגם.

ירי השעשועים מאת ורנר ברויניג, הוצאות קרן וליברוס, תרגם מגרמנית: חנן אלשטיין, 352 עמ'

 

מזרן האבן – תשע מעשיות / מרגרט אטווד  קשה שלא להתפעל מהסופרת הקנדית המתקרבת לסיומו של העשור השמיני לחייה ועדיין מלאת רוח חיים, מלאת דמיון ומקורית יותר מכל כך הרבה סופרים צעירים. למעלה מארבעים ספרים כתבה בכמעט 50 שנות יצירה ונדמה  שאין דבר שלא עשתה, מכתיבה פובליציסטית דרך ביקורות ספרים ועד, כמובן, אינספור רומנים, סיפורים קצרים וספרי שירה.

כל מי שכתב אי פעם יכול לקנא ביכולת המופלאה שלה לעשות את המעברים בין, למשל, "אדם האחרון"  שראה אור בעברית לפני כשנה והשלים את הטרילוגיה הדיסטופית של אטווד לבין קובץ המעשיות הנוכחי. חלק מהסיפורים בקובץ כרוכים זה בזה, דמויות משניות בסיפור אחד הופכות למרכזיות באחר, רובם עוסקים בנשים מבוגרות שמשהו מעברן לא מרפה מהן עד שהן עושות מעשה. מעט מאוד כותבים, אם בכלל, יודעים לשזור הומור אימה ואלימות בהצלחה כזאת. היה מעניין לראות להטוטן קולנועי דוגמת טרנטינו מעבד את המעשיות הללו לקולנוע על אף שאצל אטווד הכל עמוק יותר ומעורר מחשבה מאיך שעלולה להיראות התוצאה.

הבחירה לכנות את הסיפורים הללו בשם מעשיות מקורה כנראה ברצון להרחיק אותם מהמציאות היומיומית, להצביע על היותם פנטסטיים, אבל נדמה לי שדווקא הבחירה הזו מיותרת ומסמנת כתיבה נפלאה שאינה זקוקה כלל לסימנים מקדימים מן הסוג הזה.

מזרן האבן – תשע מעשיות מאת מרגרט אטווד, הוצאת מחברות לספרות, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, 255 עמ'

הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם  על אף שחלקים מספרו הבאמת חשוב של ניר ברעם פורסמו במהלך השנה האחרונה בעיתון "הארץ" ועל אף שנחשפתי אליהם ויכולתי לזהות את הלך הרוח ואת אופי הרשמים, עדיין קיוויתי, כמו שמאלני טוב ואופטימיסט נצחי לשאוב מעט עידוד מן המסע הזה.

תחת זאת קיבלתי את המציאות לפנים, זאת שחלקים רבים ממנה נהירים לי אבל מזמן לא נחשפה בפני בריכוז גבוה כל כך. במהלך השנים 2014-2015 יצא ניר ברעם למסע שעיקרו ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ותכליתו ניסיון לברר כיצד רואים תושבי חבל הארץ הזה את העתיד, את המציאות בעוד כמה עשרות שנים וחזר עם תובנות שיערערו את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של השמאל הישראלי שבמרכזן רעיון שתי המדינות. א.ב. יהושע מצוטט בגב הספר כשהוא מזכיר את מבט הסופר של ברעם שמעשיר את מסעו ואכן כך, במידה מסוימת, אבל נדמה לי שבמסע הזה מתגלה דווקא ברעם העיתונאי שמצליח להניח את דעותיו הידועות בצד ולהקשיב באמת לכל מי שנקרה בדרכו. מדי פעם הוא מגלה פלסטיני שמביע אמפתיה לעמדות הישראליות ולהתנגדות לזכות השיבה אך לא עד כדי כך שישקול להתגמש. מדי פעם הוא מדבר עם אחד המתיישבים היהודים שמכיר בעוול שנגרם לפלסטינים בגדה המערבית, אך בערבון מוגבל, כמו למשל שרה אליאש, מנהלת האולפנה בקדומים שאומרת: "ברובד האנושי, לראות ערבים במחסום זה תוצר לוואי של מצב שאני לא אוהבת אותו. אבל שיהיה ברור: זה לא מדיר שינה מעייני." יותר מכל תכה את השמלאני הממוצע בתדהמה ההכרה שאפילו המתונים שבפלסטינים רואים את 48 כקו השבר ולא את 67, על כל המשמעויות הנלוות לכך.

עם תם הקריאה נזקקתי לשוב ולקרוא פעמים אחדות את המילים המסיימות את ההקדמה לספר ולהשאיר אותן כזיכרון אחרון: "הרי מהמאה העשרים ואחת אפשר ללמוד בוודאות דבר אחד: שינויים אדירים שאיש לא העלה על דעתו מתרחשים פתאום, לפעמים בהרף עין אחד. אין צו עליון הקובע שלמלחמה כאן אין סוף.אני עדיין מאמין שלא עשינו מספיק, לא גילינו די אומץ לב פוליטי, לא בחנו באמת רעיונות חדשים, ושכל זה יכול להשתנות. בניגוד לדעה ששמעתי לא מעט במסע הזה, אני חייב להאמין כי גורל האנשים שחיים כאן עדיין תלוי בהם, ושיש לנו עוד זמן."

הארץ שמעבר להרים מאת ניר ברעם, הוצאת עם עובד, 181 עמ'

 

יריד השעשועים / ורנר ברויניג  מישהו שאל אותי השבוע במהלך שיחה על הספר הזה, אם אינני חושב שלאנשים נמאס לקרוא על גרמניה. פה ושם אני שומע אמירות מהסוג הזה אבל נדמה שאנחנו עדיין רחוקים מלאבד עניין באמת. נראה שיקח עוד דור או שניים אם לא יותר מכך עד שנוכל באמת להרפות מעט. ובינתיים, מפעם לפעם, אולי כי באמת לא חלף זמן רב כל כך, מגיעות עדיין הפתעות כאלה, שנכתבו בזמן אמת אך נאלצו להמתין באיזו מגירה מסתורית. בשנת 1965, כשהוא בן 31 בלבד ונחשב לאחת ההבטחות הספרותיות הגדולות של מזרח גרמניה, עמד ורנר ברויניג להשלים את כתב היד של "יריד השעשועים" אך השלטונות שם לא ראו בעין יפה את מה שבעיניהם היה לעג לפועלים, לערכים הסוציאליסטים ולאזרחיה של המדינה הצעירה בכלל. ברויניג לקח קשה את גניזת כתב היד עליו עבד קרוב לחמש שנים והפך תוך זמן קצר לאלכוהוליסט ואף נפטר 11 שנים מאוחר יותר כשהוא בן 42 בלבד.

"יריד השעשועים נפתח בשנת 1949 עם כינונה של מזרח גרמניה (או כמו שמכנה את נקודת הזמן הזו ברויניג: "שנת ארבע אחרי היטלר") ומספר את שנותיה הראשונות דרך סיפורם של פועלי מכרה האורניום העצום "ויסמוט" שהיה חלק מרכזי בתעשיית הגרעין הסובייטית. המכרה, אולי אחד המקומות המדכאים שניתן להעלות על הדעת, שואב אליו את מיטב הטיפוסים ההזויים והקודרים של אותם ימים שאיכשהו מקווים להתחיל דווקא שם דרך חדשה. בשנת 2007 זכה כתב היד של ברויניג לצאת לאור סופסוף וזכה לתגובות נלהבות למדי. גם ההערות הרבות המופיעות בספר מרתקות ולא פחות מכך, אחרית הדבר של המתרגם.

ירי השעשועים מאת ורנר ברויניג, הוצאות קרן וליברוס, תרגם מגרמנית: חנן אלשטיין, 352 עמ'

 

מזרן האבן – תשע מעשיות / מרגרט אטווד  קשה שלא להתפעל מהסופרת הקנדית המתקרבת לסיומו של העשור השמיני לחייה ועדיין מלאת רוח חיים, מלאת דמיון ומקורית יותר מכל כך הרבה סופרים צעירים. למעלה מארבעים ספרים כתבה בכמעט 50 שנות יצירה ונדמה  שאין דבר שלא עשתה, מכתיבה פובליציסטית דרך ביקורות ספרים ועד, כמובן, אינספור רומנים, סיפורים קצרים וספרי שירה.

כל מי שכתב אי פעם יכול לקנא ביכולת המופלאה שלה לעשות את המעברים בין, למשל, "אדם האחרון"  שראה אור בעברית לפני כשנה והשלים את הטרילוגיה הדיסטופית של אטווד לבין קובץ המעשיות הנוכחי. חלק מהסיפורים בקובץ כרוכים זה בזה, דמויות משניות בסיפור אחד הופכות למרכזיות באחר, רובם עוסקים בנשים מבוגרות שמשהו מעברן לא מרפה מהן עד שהן עושות מעשה. מעט מאוד כותבים, אם בכלל, יודעים לשזור הומור אימה ואלימות בהצלחה כזאת. היה מעניין לראות להטוטן קולנועי דוגמת טרנטינו מעבד את המעשיות הללו לקולנוע על אף שאצל אטווד הכל עמוק יותר ומעורר מחשבה מאיך שעלולה להיראות התוצאה.

הבחירה לכנות את הסיפורים הללו בשם מעשיות מקורה כנראה ברצון להרחיק אותם מהמציאות היומיומית, להצביע על היותם פנטסטיים, אבל נדמה לי שדווקא הבחירה הזו מיותרת ומסמנת כתיבה נפלאה שאינה זקוקה כלל לסימנים מקדימים מן הסוג הזה.

מזרן האבן – תשע מעשיות מאת מרגרט אטווד, הוצאת מחברות לספרות, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, 255 עמ'

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן