שְׁלִישִׁיר: שירה בשלישי – המשוררת ריטה קוגן

בספר שיריה השני, "סוס בחצאית", המשוררת ריטה קוגן מלהטטת בין חוויית ההגירה הספציפית לבין חווית ההגירה כמקום בעולם. היכולת הזו מאפשרת למנעד רחב של קוראים להזדהות על נקלה עם שיריה, גם אם אינם מהגרים, שכן מי מאיתנו לא חש זרות בשלב כלשהו בחייו, ברגע מסוים?

שְׁלִישִׁיר: שירה בשלישי – המשוררת ריטה קוגן

בספר שיריה השני, "סוס בחצאית", המשוררת ריטה קוגן מלהטטת בין חוויית ההגירה הספציפית לבין חווית ההגירה כמקום בעולם. היכולת הזו מאפשרת למנעד רחב של קוראים להזדהות על נקלה עם שיריה, גם אם אינם מהגרים, שכן מי מאיתנו לא חש זרות בשלב כלשהו בחייו, ברגע מסוים?

העלייה השניה

אַחֲרֵי שְׁתִיקָה נוֹסֶפֶת, בַּת חֲצִי שָׁנָה,
אָבִי הִתְקַשֵּׁר
לְסַפֵּר עַל תְּלָאוֹתָיו.
הִתְקַשֵּׁר בְּדִיּוּק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת,
כְּמוֹ אֶחָד שֶׁצּוֹפֶה בַּכּוֹכָבִים וְסוֹפֵר
הַאִם שְׁלוֹשָׁה.

אָמַר: זוֹ עֲלִיָּתִי הַשְּׁנִיָּה וְלֹא אֵדַע
אֵיזוֹ מִבֵּין הַשְּׁתַּיִם
הִיא הַקָּשָׁה יוֹתֵר.
אַחַר כָּךְ שָׁאַל: וְחַיַּיִךְ אֵיךְ?
עָנִיתִי: בְּחַיַּי הַכֹּל כָּרָגִיל.
אַחַר כָּךְ בָּא הָרִיק.

אָבִי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָבִי מֵעוֹלָם לֹא סִפֵּר
מַדּוּעַ עָלָה,
מַדּוּעַ יָרַד,
מַדּוּעַ עָלָה שֵׁנִית,
מַדּוּעַ עָזַב,
(וַאֲנִי בְּקֹשִׁי בַּת שְׁנָתַיִם)

וְלֹא יָדַעְתִּי לִשְׁאֹל אֵיךְ יוֹדְעִים
אֵיזוֹ מִבֵּין הַשְּׁתַּיִם
הִיא הַקָּשָׁה יוֹתֵר.

*

אבי הוא בניין

אָבִי הוּא בִּנְיַן בָּאוּהָאוּס מוּבָס
בֶּן אַרְבַּע קוֹמוֹת.
שְׁלוֹשׁ הָעֶלְיוֹנוֹת נְטוּשׁוֹת.
הַתַּחְתּוֹנָה הוּסַבָּה לְבֵית כְּנֶסֶת.
מִרְפְּסוֹת עֵינָיו נֶאֶטְמוּ
לְטוֹבַת שֶׁטַח בָּנוּי, שֶׁנִּסְגַּר בִּתְרִיסִים חֲסֵרִים.
שִׁנָּיו מְחַיְּכוֹת בְּטוּר תּוֹמְכוֹת מִבַּרְזֶל שָׁחֹר.
קִפְלֵי צַוָּארוֹ הֵם חַדְרֵי מַדְרֵגוֹת
זוֹרְעִים פְּתִיתֵי טִיחַ, חוֹשְׂפִים קָרְחוֹת בֶּטוֹן.
חֲצֵרוֹ הַפְּנִימִית הָפְכָה עִם הַזְּמַן
לִשְׂדֵה חֲפָצִים שְׁכוּחִים
וּבָהּ צוֹמְחִים שְׁנֵי עֵצִים,
שׁוֹלְחִים לַשָּׁמַיִם זוּג גְּזָעִים אֲרֻכִּים.
.
פַּעַם אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה בִּנְיַן רַכֶּבֶת
עִם דִּירוֹת לְזוּגוֹת צְעִירִים.
בְּלוֹקִים רִבּוּעִיִּים בְּצֶבַע דֶּשֶׁא רִאשׁוֹן.
חַלּוֹנוֹת גְּבוֹהִים עִם זְגוּגִית כְּפוּלָה.
לִינוֹלֵאוּם עָבֶה וּמַבְרִיק – מִגְרַשׁ קֶרַח
עֲבוּר חוֹבְבֵי הַחְלָקָה.
אֲהִילִים מְעֻגָּלִים – בַּד כָּתֹם וְרַךְ נִמְתַּח
עַל פְּנֵי עַצְמוֹת פְּלָדָה.
.
הוּא סִפֵּר לִי אָז מַעֲשֵׂה אַגָּדָה:
הָיֹה הָיוּ שְׁנֵי עֵצִים,
שֶׁלֹּא הָיוּ עֵצִים,
אֶלָּא אַחִים, אֱנוֹשִׁיִּים, יְהִירִים.
מְכַשֵּׁפָה הָפְכָה אוֹתָם לְעֵצִים.
אֲבָל אִמָּם נִצְּחָה אֶת הַמְּכַשֵּׁפָה,
הֶחְזִירָה לָהֶם צֶלֶם אֱנוֹשׁ.

אֶת אָבִי אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַחַת לְשָׁנָה, לְשָׁעָה.
לְעִתִּים מִזְדַּמֶּנֶת דַּקָּה
לְבַקֵּר בַּחֲצֵרוֹ הַפְּנִימִית,
לְלַטֵּף אֶת הָעֵצִים,
לְבַקֵּשׁ שֶׁיָּשׁוּבוּ לִהְיוֹת בְּנֵי אָדָם.

*

מוטוריקה עדינה
מוֹטוֹרִיקָה עֲדִינָה שֶׁל שָׂפָה אָבְדָה לִי
לִפְנֵי אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
מִלְּשׁוֹן אִמִּי נִשְׁתַּיְּרוּ לִי
מִלִּים לְשִׁגְרָה,
מִשְׁפָּטִים לְיוֹם,
פִּסְקָאוֹת לְהוֹוֶה נִפְקָד.
לְעֻמָּתָהּ, הָעִבְרִית הַפְּשׁוּטָה
שֶׁל דְּבַר הַדִּבּוּר
לֹא יָרְדָה אֶל גְּרוֹנִי.
אֵינִי מַבְדִּילָה
בֵּין מִלִּים חֲסִידוֹת לְמִלִּים בֻּלְבּוּלִים,
בֵּין מִלִּים אֲבָנִים לְמִלִּים כַּדּוּרֵי נוֹצָה.
הִגָּיוֹן יְסוֹדִי שֶׁל שָׂפָה אָבַד לִי
לִפְנֵי אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
הָעִבְרִית שֶׁל עַגְנוֹן,
הָעִבְרִית שֶׁל יוֹמְיוֹם
זָרוֹת לִי שְׁתֵּיהֶן
זָרוּת דָּם וּמָקוֹם.
לֹא אַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן,
אֲלַהֵג בִּשְׁתֵּיהֶן
עַל אַף תְּמִיהוֹת הָמוֹן.

**

"סוס בחצאית", ספר שיריה השני של המשוררת ריטה קוגן (שבמסגרת פרס רעיית נשיא המדינה אף זכה לציון לשבח) כולל מנעד רחב של שירים: יש בו שירים של היומיום, לצד שירי הגירה; שירים שמתארים חווייה קשה מאוד של אונס (לרבות "האונס השני" במגע עם רשויות החוק), ומיד לאחר מכן שירי ילדים ונוער מלאי חן. המשרעת התמטית העצומה של השירים מזכירה בהיבט זה משוררים גדולים אחרים כמו לאה גולדברג או נתן אלתרמן.

שירי ההגירה, כמו אלו שמובאים למעלה, מקבלים מקום רחב בספר. קוגן מתארת ביד אומנית את חוויית ההגירה בכללותה, גם כרצף אירועים שכולל מספר חוויות אישיות של המשוררת, אבל בעיקר הגירה כפוזיציה אמנותית, כנקודת מבט סוציולוגית, כתיאור של מקום בעולם. נקודת המבט ההגירתית היא גם נקודת מבט מלאת חמלה. כפי שניתן לראות בשירים למעלה, היא מאפשרת למשוררת להביט באביה ובקשר שיש לה עמו מתוך ביקורתיות, אך גם מתוך הבנה וסימפתיה.

היכולת המופלאה של קוגן ללהטט בין חוויית ההגירה הספציפית לבין חווית ההגירה כמקום בעולם היא זו שכבשה אותי, בתור מי ש"היגר" מתוך העולם הדתי שבו גדלתי להוויה חילונית; מבלי להפחית כהוא זה מהחוויה האישית של המשוררת, היכולת הזו מאפשרת למנעד רחב של קוראים להזדהות על נקלה עם שיריה של קוגן, גם אם אינם מהגרים, שכן מי מאיתנו לא חש זרות בשלב כלשהו בחייו או ברגע מסוים?

ריטה קוגן היא מהנדסת, משוררת, מתרגמת.

העלייה השניה

אַחֲרֵי שְׁתִיקָה נוֹסֶפֶת, בַּת חֲצִי שָׁנָה,
אָבִי הִתְקַשֵּׁר
לְסַפֵּר עַל תְּלָאוֹתָיו.
הִתְקַשֵּׁר בְּדִיּוּק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת,
כְּמוֹ אֶחָד שֶׁצּוֹפֶה בַּכּוֹכָבִים וְסוֹפֵר
הַאִם שְׁלוֹשָׁה.

אָמַר: זוֹ עֲלִיָּתִי הַשְּׁנִיָּה וְלֹא אֵדַע
אֵיזוֹ מִבֵּין הַשְּׁתַּיִם
הִיא הַקָּשָׁה יוֹתֵר.
אַחַר כָּךְ שָׁאַל: וְחַיַּיִךְ אֵיךְ?
עָנִיתִי: בְּחַיַּי הַכֹּל כָּרָגִיל.
אַחַר כָּךְ בָּא הָרִיק.

אָבִי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָבִי מֵעוֹלָם לֹא סִפֵּר
מַדּוּעַ עָלָה,
מַדּוּעַ יָרַד,
מַדּוּעַ עָלָה שֵׁנִית,
מַדּוּעַ עָזַב,
(וַאֲנִי בְּקֹשִׁי בַּת שְׁנָתַיִם)

וְלֹא יָדַעְתִּי לִשְׁאֹל אֵיךְ יוֹדְעִים
אֵיזוֹ מִבֵּין הַשְּׁתַּיִם
הִיא הַקָּשָׁה יוֹתֵר.

*

אבי הוא בניין

אָבִי הוּא בִּנְיַן בָּאוּהָאוּס מוּבָס
בֶּן אַרְבַּע קוֹמוֹת.
שְׁלוֹשׁ הָעֶלְיוֹנוֹת נְטוּשׁוֹת.
הַתַּחְתּוֹנָה הוּסַבָּה לְבֵית כְּנֶסֶת.
מִרְפְּסוֹת עֵינָיו נֶאֶטְמוּ
לְטוֹבַת שֶׁטַח בָּנוּי, שֶׁנִּסְגַּר בִּתְרִיסִים חֲסֵרִים.
שִׁנָּיו מְחַיְּכוֹת בְּטוּר תּוֹמְכוֹת מִבַּרְזֶל שָׁחֹר.
קִפְלֵי צַוָּארוֹ הֵם חַדְרֵי מַדְרֵגוֹת
זוֹרְעִים פְּתִיתֵי טִיחַ, חוֹשְׂפִים קָרְחוֹת בֶּטוֹן.
חֲצֵרוֹ הַפְּנִימִית הָפְכָה עִם הַזְּמַן
לִשְׂדֵה חֲפָצִים שְׁכוּחִים
וּבָהּ צוֹמְחִים שְׁנֵי עֵצִים,
שׁוֹלְחִים לַשָּׁמַיִם זוּג גְּזָעִים אֲרֻכִּים.
.
פַּעַם אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה בִּנְיַן רַכֶּבֶת
עִם דִּירוֹת לְזוּגוֹת צְעִירִים.
בְּלוֹקִים רִבּוּעִיִּים בְּצֶבַע דֶּשֶׁא רִאשׁוֹן.
חַלּוֹנוֹת גְּבוֹהִים עִם זְגוּגִית כְּפוּלָה.
לִינוֹלֵאוּם עָבֶה וּמַבְרִיק – מִגְרַשׁ קֶרַח
עֲבוּר חוֹבְבֵי הַחְלָקָה.
אֲהִילִים מְעֻגָּלִים – בַּד כָּתֹם וְרַךְ נִמְתַּח
עַל פְּנֵי עַצְמוֹת פְּלָדָה.
.
הוּא סִפֵּר לִי אָז מַעֲשֵׂה אַגָּדָה:
הָיֹה הָיוּ שְׁנֵי עֵצִים,
שֶׁלֹּא הָיוּ עֵצִים,
אֶלָּא אַחִים, אֱנוֹשִׁיִּים, יְהִירִים.
מְכַשֵּׁפָה הָפְכָה אוֹתָם לְעֵצִים.
אֲבָל אִמָּם נִצְּחָה אֶת הַמְּכַשֵּׁפָה,
הֶחְזִירָה לָהֶם צֶלֶם אֱנוֹשׁ.

אֶת אָבִי אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַחַת לְשָׁנָה, לְשָׁעָה.
לְעִתִּים מִזְדַּמֶּנֶת דַּקָּה
לְבַקֵּר בַּחֲצֵרוֹ הַפְּנִימִית,
לְלַטֵּף אֶת הָעֵצִים,
לְבַקֵּשׁ שֶׁיָּשׁוּבוּ לִהְיוֹת בְּנֵי אָדָם.

*

מוטוריקה עדינה
מוֹטוֹרִיקָה עֲדִינָה שֶׁל שָׂפָה אָבְדָה לִי
לִפְנֵי אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
מִלְּשׁוֹן אִמִּי נִשְׁתַּיְּרוּ לִי
מִלִּים לְשִׁגְרָה,
מִשְׁפָּטִים לְיוֹם,
פִּסְקָאוֹת לְהוֹוֶה נִפְקָד.
לְעֻמָּתָהּ, הָעִבְרִית הַפְּשׁוּטָה
שֶׁל דְּבַר הַדִּבּוּר
לֹא יָרְדָה אֶל גְּרוֹנִי.
אֵינִי מַבְדִּילָה
בֵּין מִלִּים חֲסִידוֹת לְמִלִּים בֻּלְבּוּלִים,
בֵּין מִלִּים אֲבָנִים לְמִלִּים כַּדּוּרֵי נוֹצָה.
הִגָּיוֹן יְסוֹדִי שֶׁל שָׂפָה אָבַד לִי
לִפְנֵי אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
הָעִבְרִית שֶׁל עַגְנוֹן,
הָעִבְרִית שֶׁל יוֹמְיוֹם
זָרוֹת לִי שְׁתֵּיהֶן
זָרוּת דָּם וּמָקוֹם.
לֹא אַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן,
אֲלַהֵג בִּשְׁתֵּיהֶן
עַל אַף תְּמִיהוֹת הָמוֹן.

**

"סוס בחצאית", ספר שיריה השני של המשוררת ריטה קוגן (שבמסגרת פרס רעיית נשיא המדינה אף זכה לציון לשבח) כולל מנעד רחב של שירים: יש בו שירים של היומיום, לצד שירי הגירה; שירים שמתארים חווייה קשה מאוד של אונס (לרבות "האונס השני" במגע עם רשויות החוק), ומיד לאחר מכן שירי ילדים ונוער מלאי חן. המשרעת התמטית העצומה של השירים מזכירה בהיבט זה משוררים גדולים אחרים כמו לאה גולדברג או נתן אלתרמן.

שירי ההגירה, כמו אלו שמובאים למעלה, מקבלים מקום רחב בספר. קוגן מתארת ביד אומנית את חוויית ההגירה בכללותה, גם כרצף אירועים שכולל מספר חוויות אישיות של המשוררת, אבל בעיקר הגירה כפוזיציה אמנותית, כנקודת מבט סוציולוגית, כתיאור של מקום בעולם. נקודת המבט ההגירתית היא גם נקודת מבט מלאת חמלה. כפי שניתן לראות בשירים למעלה, היא מאפשרת למשוררת להביט באביה ובקשר שיש לה עמו מתוך ביקורתיות, אך גם מתוך הבנה וסימפתיה.

היכולת המופלאה של קוגן ללהטט בין חוויית ההגירה הספציפית לבין חווית ההגירה כמקום בעולם היא זו שכבשה אותי, בתור מי ש"היגר" מתוך העולם הדתי שבו גדלתי להוויה חילונית; מבלי להפחית כהוא זה מהחוויה האישית של המשוררת, היכולת הזו מאפשרת למנעד רחב של קוראים להזדהות על נקלה עם שיריה של קוגן, גם אם אינם מהגרים, שכן מי מאיתנו לא חש זרות בשלב כלשהו בחייו או ברגע מסוים?

ריטה קוגן היא מהנדסת, משוררת, מתרגמת.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן