האגו הגברי עמוס הטסטוסטרון המאפיין את ראשי המפלגות, אינו מאפשר הקמת קואליציה, או חלילה, ממשלת אחדות. מה היה קורה לו נשים היו עומדות בראש מפלגות? האם השיח היה שונה? האם הסתגלנות הנשית למצבים והתפיסה השיתופית, היו מקרבים אותנו לממשל תקין, פעיל ויעיל?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
סתיו שפיר הודיעה היום כי תרוץ במפלגה עצמאית שתעמוד בראשה לקראת הבחירות הקרובות. בכנס פעילים של המפלגה החדשה בראשותה, היא מציעה "אם בכל זאת ישכילו במחנה השמאל ללכת לאיחוד – נבוא בחפץ לב, בזרועות פתוחות ועם האנרגיות שידענו להביא בסיבוב הקודם. אם יחליטו להמשיך בהתאבדות – נרוץ בכל הכוח". איילת שקד, הודיעה כי תרוץ עם בנט והפעם במקום השני. בכנס הדיפלומטים של הז'רוזלם פוסט, שנערך לפני כחודש היא הצהירה כי "בעתיד, אחרי שייגמר העידן של נתניהו, אינני פוסלת ריצה לראשות הממשלה. אך אינך יכול לנחש מה יקרה בפוליטיקה הישראלית. אני כן יכולה להגיד שאני רוצה להיות ראש הממשלה באחד הימים, אבל בעתיד. כרגע אני מתמקדת במאמצים להקמת ממשלה". את התנהלות המשא ומתן להקמת ממשלה כינתה כ"גן ילדים". אורלי לוי אבקסיס חשבה שמצאה בית חדש לאחר שנכשלה כראשת מפלגה עצמאית, אך הבית הזה התמוטט. היא תארה את המו"מ להצטרפותה לכחול לבן שלא צלח "הפגישה האחרונה שהייתה לי עם בני גנץ הייתה יום לפני הגשת הרשימות, בבחירות הקודמות כאשר הם הציעו את ההצעה שלהם, אפילו לא החזרתי תשובה הנושא הזה הוא נורא פשוט הייתי צריכה לבחור בין חיבור של רעיונות גדולים לחיבור אולי של מפלגות גדולות, אבל עם רעיונות קטנים" (מעריב, יולי 2019). נשים במפלגות אחרות, ממוקמות במקומות זניחים וגם הן לא באמת משמיעות את קולן בשיח הפוליטי (פרט לאחת שעושה רעש פופוליסטי רדוד ולא מביאה כבוד לעצמה ומפלגתה). אם כן, האם נשים, לו היו בראש מפלגתן, היו יכולות להביא שיח אחר למו"מ להקמת ממשלה?
מעיון במחקרים סוציולוגים שנערכו בעשורים האחרונים, על ההבדלים בין גברים ונשים בניהול משא ומתן, מגלים כי בעוד הגברים מנהלים זירת איגרוף שיש בה רק מנצחים או מפסידים, נשים בוחרות בדיאלוג עם פתיחות ושיתופיות, תוך הקשבה ורצון להביא את הצדדים לשביעות רצון. במקום ויכוח ועימות, נשים מנסחות בעיות, דנות בהן ובוחרות דרכים שיתופיות לפתרון. עם יכולות כאלו, לא נעדיף נשים סביב שולחן המו"מ?
שיטוט במרחבי הטוויטר מעלה ליקוט אמירות, המעיד על חשיבה שיתופית ורצון להתאחד לטובת מטרות. הנה מספר דוגמאות:
\\ סתיו שפיר: הציבור בשמאל רוצה איחוד. איחוד יביא כוח גדול יותר למחנה. העתיד בפוליטיקה הישראלית צריך להיות שתי מפלגות גדולות || השבוע בוועדת כספים נלחמתי ש-34 מיליון השקלים שהממשלה העבירה לשירותי רווחה ביו"ש, יתחלקו עם מרכזי חוסן בעוטף עזה שתקציבם מעוכב || בעוטף אין דילים פוליטיים -רק 19 שנות טרור שמשאיר דור שלם לגדול בטראומה. באוצר טענו בתגובה לדרישה שלי שלא חסר כסף.
\\ איילת שקד: ההצעה שרוה"מ נתניהו העביר לכחול לבן מאוד הוגנת: להיות ראשון ברוטציה למשך פחות מחצי שנה. אני מקווה שכחול לבן או ישראל ביתנו יגלו אחריות ותוקם ממשלה. גם הפערים בין מה שישראל ביתנו דורשת לבין מה שהחרדים יכולים להסכים ניתנים לגישור. הכל עניין של רצון || נתניהו הציע לנו שני תיקים מהתיקים הפנויים: חקלאות ,תפוצות ורווחה או רק ביטחון. בהחלטה משותפת סיכמנו שבנט ימונה לשר ביטחון עד שתוקם הממשלה. אני משוכנעת שזה נכון לטובת מדינת ישראל || אני אישה שאינה דתייה, חייה כל חיי בתל אביב ואינני רואה בעיה שבערב התרמה, שעורך אדם חרדי, יכובדו אמונתו ותפישת עולמו. לא מזמן התקיים מרוץ הנשים של תל אביב ולא ראיתי שקמה צעקה על הדרת גברים.
\\ אורלי לוי אבקסיס: בהרכבת הממשלה הבאה, העבודה-גשר תדרוש את תיק האוצר || אישור התקציב לסל התרופות מראה שהמאבק החברתי שלנו מביא תוצאות. אך צריך לזכור שהובטחו 750 מיליון, לא נעצור || ועדת הכספים הנוכחית מורכבת מח״כים חברתי שיחד יכלו להזיז הרים. אבל הח"כים החדשים לא מבינים איך דברים עובדים, והאוצר ממשיך לעשות לכולנו בית ספר.
לסיכום, ניהול משא ומתן הוא דרך חיים המאפיינת את כל תחומי החיים. הילדים מנהלים מו"מ עם ההורים, ההורים מנהלים מו"מ בתוך המשפחה, העובדים מנהלים מו"מ עם המעסיקים, המעסיקים מנהלים מו"מ עם הממשלה והממשלה – היא צריכה למשול ובמקרה שלנו – להתקיים. אולי ניהול נשי היה מוביל אותנו לדרך מבטחים. ואולי… זה רק חלום…