קונצרט סיום כיתות האמן בהדרכת נשיא המרכז מאסטרו מארי פרחיה

המרכז למוסיקה ירושלים, משכנות שאננים, 9.7.2021

בקונצרט הסיום של כיתת האמן בהדרכת הפסנתרן הדגול מארי פרחיה, אי אפשר היה שלא להתפעם מהכישרונות הנדירים שהופיעו שלמרות גילם הצעיר הוכיחו את כישרונותיהם  ובעיקר את היכולת שלהם לספוג תוך זמן קצר את דבריו של פרחיה ולשנות את נגינתם לעתים אפילו בו במקום.

עלמא שפירו – בחרה לנגן את הלרגו הפותח לסונטת ה'סערה' של בטהובן מאפסי צליל בקלילות מרחפת ובעיצוב דינמיקה נהדר. היא לא חששה להאט כדי להעצים את דרמת הסערה ועל נגינתה שרתה ליריות ובה יופי משכר. היא ריחפה על הצלילים בקלילות אוורירית, ומאידך הצליחה להבליט תמיד את הקול העליון בשירתיות. יותר מכול בלטה בנגינתה ההמשכיות. מלאי קסם היו הרגעים בהם ירדה לפיאנו חרישי והצלילים התאדו.  היו לה 'שקיעות' נהדרות וצליל מלא. גם כשהעפילה לעוצמות 'בטהובניות' עדיין שמרה על ליריות.

איתמר פיינברג בחר להתמודד עם הסקרצו התובעני של שופן – מס' 3 בדו דיאז מינור (אופ' 39). את נגינתו אפיינה בעיקר כיווניות. הבדלי הדינמיקה הקיצוניים סייעו להגברת המסתורין ביד שמאל. הפיאנו המרחף בנגינתו, ההצללות המופלאות ביד שמאל ובעיקר הגישה המופנמת של נגינתו עוררו קסם. בסוף הפרק קצת מיהר – ועדיין היה זה ביצוע מרשים ליצירה שהיא בגדר העפלה על משוכה גבוהה של וירטואוזיות.

אילן ציקמן ניגן את פרק האלגרו הפותח של סונטת ולדשטיין לא מתוך הפסנתר – אלא יותר בסגנון פרחיה – מלמעלה, בסגנון קצת יותר 'מוצרטי'. ועם זאת הייתה זו נגינה מאד דרמטית – ממש אש של ריתמיות מכשפת. עיצוב הפסקאות היה נפלא, – בעיקר התשוקה שדרה בכפיפה אחת עם הסגנון המהורהר של בטהובן. הסטקטו היה במידה, וההאטות והפסקות הפתע היו במקומן, בהיותן חלק מהסגנון הבטהובני, ותרמו להגברת המתח. הוא ניגן בצליל קטן וגם אם לעתים חסרה מעט רכות, נגינתו הייתה מאד סוערת ולירית.  יפה במיוחד הייתה הדרך בה בנה קו ארוך של מתח. הירידה שלו לפיאנו פתאומי הייתה שובת לב.

רומי נבו ניגנה את הפולונז פנטסיה בלה מז'ור של שופן (אופ' 61) בהצללות מופלאות ביד שמאל. היא הפגינה יכולת טכנית נהדרת. יפים במיוחד היו הטרילים בנגינתה, הירידה שלה לפיאנסימו חרישי, והדרך בה התאדתה. היד השמאלית שלה הייתה מופלאה בליריות שלה. היא הקפידה להבליט תמיד את הקול הראשי. היו בנגינתה הרבה פסקאות שהן אולי חלק מהסגנון הרומנטי של שופן.  מלא קסם היה האקורד המפורק, והפדליזציה שלה הייתה נהדרת. אך יותר מכול בלטה בנגינתה ההזדהות המוחלטת שלה עם שופן – דומה שהיא ממש חיה את היצירה: בנגינתה סיפרה  את סיפורו של המלחין. היא ניגנה בפיאנו חלומי, אך בסוף הפולונז –  קצת נסחפה באקצ'לרנדו.

את קטעי הפנטסיה של שומאן (אופ' 12) ניגן יהלי זקן ברכות מעודנת, – בדיאלוג מופלא בין שתי הידיים. ב- "Des Abends" ("בערב")  – הפגין שליטה מרשימה בכל הריחוף על האוקטבות,    היו לו גם תנופה וירטואוזית מרשימה וגם צליל מהורהר ועידון מלא קסם. יפה הייתה הדרך בה הבחין בין עיקר היו לטפֵל– הכול בנגינתו היה צלול ובהיר עם ליריות מופלאה.

את -"Aufschwung" ניגן יהלי  יהלי זקן  בסינקופות וסטקטו נהדר – בלי לבלוע אף צליל.  הוא הבליט את הקול התחתון באורח מרשים בלי לנגן אף צליל אחד רועם. הפיאניסימו החרישי ממנו העפיל היה מופלא ומלא מסתורין.  את "In der Nacht" ("בלילה") ניגן בתשוקה כשהוא] מנהל מרדף ומנגן באינטנסיביות, וירטואוזיות ומתח אינסופי.

ליאור ליפשיץ הפגין בנגינת האטיוד החמישי במי מינור (אופ' 25) של שופן  אחיזה של פסנתרן. הוא ניגן בקפיציות וקלילות חיננית.  הכול היה מלא שמחה בנגינתו – גם השקיעות וגם ההתאדות והריחוף. ההצללות שלו היו מופלאות ביופיין. את האטיוד השביעי בדו דיאז מינור (אופ' 25) ניגן בדיבוריות מלאת הבעה ובשירתיות מלאת מסתורין. מופלאה הייתה ידו השמאלית. הירידה לפיאנסימו חרישי הייתה חלומית.

נוכחות של פסנתרן בשל הפגין ליאור באטיוד העשירי בסי מינור של שופן.היה לו פיסוק חכם, תנופה, כיווניות, ואפילו מעט 'בכיינות' שופינית. האקצ'קלרנדו החותם היה נהדר – ממש סופה של שליטה מדהימה על הכלי.

*

היה זה מפגש מעורר התפעמות עם כישרונות שכל אחד מהם ריגש בדרכו שלו — מפגש עם מעיין הנעורים.