כן גבירותי ורבותי התאהבנו בלשנוא, אנחנו חיים כל כך הרבה שנים מוקפים ב"אויבים" שזה נהפך להיות הנרטיב של חיינו, מילים כמו "הם", "זרים", "אתם", שמעתי אותם לאורך השנים ולאורך שבועות וחודשי המחאה מול המפגינים וגם בתוכם, מול הביביסטים, מול השוטרים ובעיקר מול הנבל התורן.

הכותרת מאפשרת למי שמשתמש בה הצדקה ונוחות לכתוב, לצעוק להגיד ולעיתים לחסל כל מי שעומד מולו. כי הוא בהגדרה  ה"אויב", המחנה היריב, ה'נמסיס' שאנחנו בצדקת דרכנו מחויבים להשמיד. דורות על גבי דורות אנחנו מתחנכים ומחנכים על הנרטיב הזה.

ותמיד יהיו אלה העומדים בצד ומחפשים את הטרף ואת החריצים לחדור לתוכם כדי להצית,  למלא אותם ולתדלק אותם בצידוקים והנחות שזה המעשה הנכון שזהו הדבר הנכון להגיד.

זה תמיד יהיה  שחור או לבן. עכשיו תבחרו באיזה צד אתם רוצים להיות, כי זה יהיה הכי קל להגדיר אתכם כאויבים.

בתור צלם יש כל כך הרבה צבעים בין השחור המוחלט ללבן המוחלט.

הפכנו מבלי שנרצה או נרגיש לחברה אלימה, ללא רצון להקשיב,  חברה לא חומלת ובעיקר חברה שאוהבת לבקר אחרים רק לא את עצמנו.

הפכנו להיות נגד מי שאנחנו מוחים נגדו מבלי לשים לב בכלל.

לאותה הגברת בשינוי הדרת.

הפכנו להיות חברה שלא מעוניינת בדיאלוג אלה רק עם עצמה. גם כיחידים וגם כקבוצה.

"הביביזם" לא שייך לצד אחד, הוא נמצא בכל אחד ואחת מאתנו. אני רואה וקורא את הביבים שנשפכים  ברשתות, אני שומע את זה ברחוב, אני מקשיב קשב רב למהדורות החדשות ולאלה המעונבים ששפתם אומרת שבמידה ואתה לא מסכים עם דעותיי אתה מיד תוגדר כאויב שלי. ואז ברגע שהגדרתי אותך לכזה, הכל לגיטימי: לכתוב, לנעוץ, לפצוע ולעיתים להרוג- כי מהצד השני אין בני אדם ישנם אויבים. זאת זירת הגלדיאטורים החדשה.
תחי מדינת הריאליטי החדשה.

שבוע ימים ניתקתי את עצמי מהרשת, רציתי שקט, רציתי להיות אך ורק נטו עצמי.
לבחון דברים לגבי עצמי ולגבי השנה וחצי האחרונה בחיי. כשכתבתי בכל פוסט "התיקון הגדול החל", חשבתי שישנם כל כך הרבה דברים במדינה הזאת שצריך לתקן ובמיוחד את הקרעים והשסעים בתוכנו. לבצע חלוקה שווה של חובות וזכויות ועוד..

היום אני יודע שצריך להתחיל לעשות דבר אחד והוא תיקון גדול קודם כל בתוכנו.
אנחנו צריכים להפסיק לראות את מי שעומד מולנו כאויב, אפילו אם דעותיו שונות משלנו.
אני מודה שזה מאוד קשה כי זה מוטמע כל כך הרבה שנים  במערכות ההפעלה שלנו ולוקח זמן להטמיע תוכנת הפעלה חדשה.
אני חיי את חיי כבר הרבה שנים, ובמיוחד בחמש השנים אחרונות, בהווית "אהבה מביאה אהבה", כי אני חושב שהיא תמיד מנצחת והיא לעולם לא תפסיד.
בגלל זה היה קשה לי לקרוא את הדברים שנכתבים ברשת שהם חלק מהנרטיב האלים שאנחנו כחברה וכיחידים חיים בו.
יש שיר של ברטולד ברכט שאני מאוד אוהב כי הוא ממחיש לי את הסכנה בלהגדיר את זה ממולך כאויב שלאחריו מגיעה השנאה ואז השתיקה בהסכמה.

כשהרֶשע בא כמו גשם נופל

כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-הַקַּבָּלָה:

הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.

כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן:

אֲבָל הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת.

אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.

כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים:

הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.

כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:

דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים

שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה

קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת.

אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל

כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף

וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף,

נָפוֹצָההַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל,

אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד: עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים,

הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.

כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא,

אֵין שׁוֹמְעִים עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.

גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

התיקון מתחיל בי