דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

מי אמר שהאהבה תמיד מנצחת? במקרה של "גדר חיה" הפוליטיקה מנצחת את האהבה, ובגדול. דורית רביניאן כתבה סיפור על אהבה בלתי אפשרית בין  ליאת, סטודנטית לספרות מתל אביב, לחילמי, אמן מרמאללה. הרומן מתרחש בניו יורק שאחרי פיגוע התאומים ועל רקע האינתיפאדה השניה בישראל ובשטחים.

הרומן של רביניאן עורר סערה כשיצא לאור כאשר נפתלי בנט, שהיה אז שר החינוך, פסל אותו ואף טען שהוא מעודד התבוללות. עכשיו הסיפור עולה על הבמה ואף מדגיש את הכיבוש על חשבון האהבה בין השניים. אם בנט היה שר התרבות, אולי הוא היה פוסל גם את ההצגה – ועושה לה יחסי ציבור כפי שעשה לספר.

המחזה שכתבה נגה אשכנזי על פי הספר והבימוי של אילן רונן מעצימים את הקונפליקט הטראגי בין שני העמים ואת חוסר התקווה לנהל כאן חיים משותפים. האם זה טוב להצגה? שאלה טובה. לי זה לא הפריע. להיפך. אבל הוויכוחים הפוליטיים, שמעורר אחיו של חילמי, שבא לביקור בניו יורק, מייגעים וצפויים.

"גדר חיה" אינה רק הצגה פוליטית, אלא קודם כל סיפור אהבה בין גבר לאשה, בניו יורק, על רקע האינתיפאדה השניה. שניהם מנסים לברוח מהמציאות של הסכסוך, אבל המציאות רודפת אותם עד הסוף הבלתי נמנע.

איך ההצגה? מעניינת רוב הזמן. חסר עומק בדמויות וביחסים ביניהן (גם בספר) והמתח הדרמטי לא נשמר לאורך כל ההצגה. מצד שני הסיפור עובד, לקראת סיום יש רגעים נוגעים ללב.

אביגיל הררי ואמיר חורי, בתפקידים הראשיים, מגישים משחק רגיש ועדין, שגולש לעיתים לרגעים אינטימיים יפים. אדריאנה שוורץ מגזימה עם משחק מוחצן, אבל יש לה נוכחות מרשימה ואת זה אי אפשר לקחת ממנה.

למרות שהאהבה לא מנצחת, ואולי דווקא מהסיבה הזו – "גדר חיה" היא הצגה חיה ואנושית, אבל לא בועטת. אם את או אתה מורים לספרות או מחנכים בתיכון, אני ממליץ שתיקחו את התלמידים שלכם לראות את ההצגה, ולאחריה תקיימו איתם (ורצוי גם עם השחקנים) דיון נוקב בשאלות המועלות בהצגה. אני בטוח ששרת החינוך יפעת שאשא ביטון לא תטיל וטו, ואם כן – על אחת כמה וכמה צריך לקחת את התלמידים להצגה.