דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

כשהייתי ילד אמא שלי אמרה לי, כמו הרבה אימהות שאמרו לילדים שלהן – "כשתהיה גדול כבר לא יהיו מלחמות ולא תצטרך ללכת לצבא". האמנתי לה, כמו הרה ילדים שהאמינו לאימהות שלהן. נזכרתי במשפט האירוני הזה במהלך ההצגה "הטנק", שעוסקת באתוס הישראלי, שנבנה כאן ממלחמה למלחמה, ועוד היד נטויה.

עברתי חוויה לא פשוטה בהצגה הזו. מצד אחד סיפור כואב וטראגי, ושחקנים שממש מקריבים את עצמם, מבחינה אמנותית, על הבמה. מצד שני ההצגה הזו עולה על מוקשים לאורך כל הדרך ומשאירה אחריה תחושה של החמצה.

הסיפור, שכתבו יואב שוטן-גושן ועירד רובינשטיין (שגם ביים) על-פי ספרו של אסף ענברי, הוא בעצם חמישה סיפורים על חמישה גברים, שמייצגים את החברה הישראלית. כל אחד מהם טוען שהוא הגיבור, שעצר את הטנק הסורי בכניסה לקיבוץ דגניה – ובכך הכריע את מלחמת העצמאות ואולי הציל את המדינה. הקרב על הקרדיט בין חמשת הגיבורים הופך למאבק גדול יותר, על המיתוס שעליו קמה המדינה.

המחזה מנסה לגעת בכל מה שמייצג את האתוס הלאומי:  משואה לתקומה, סיפורי גבורה שבונים אותנו, מורשת קרב, חשבון נפש, המיתוס ושברו (מלחמת יום הכיפורים), מזרחים מול אשכנזים, שמאל מול ימין, מבצע אנטבה וה"יהיה בסדר" המפורסם. וכמובן – המחיר הגבוה שגובה המלחמה.

ההצגה יורה לכל הכיוונים ולפעמים פוגעת: נעה בין זמנים ועולמות שונים, נוגעת בפצעים פתוחים, בפחדים, בזכרונות, בכעס ובתקווה. איך מחזה אחד יכול להכיל את כל המטען החורג הזה? לא יכול. איך אפשר להעמיק בדמויות המורכבות וביחסים ביניהן?

יש בהצגה רגעים אמיתיים, מטלטלים ונוגעים ללב לצד סצינות מסורבלות, שבהן נעשה ניסיון להעביר את שדה הקרב לבימת התיאטרון. זה כמובן לא עובד ואפילו מגוחך. על רקע מדינה מדממת יש גם כמה רגעים קומיים. כל השחקנים והשחקניות ראויים להערכה על העבודה הקשה. אציין במיוחד את נדב אסולין ומיכה סלקטר. טובים ומשתדלים גם יואב לוי, שמחה ברבירו, דודו ניב וגל סרי.

אז מי הגיבור שעצר את הטנק? צריך לבוא להצגה כדי לדעת. וגם אז אני לא בטוח שתקבלו תשובה. אה, וגם סוף עידן המלחמות לא נראה באופק.