יום חמישי בשעה חמש, יום עצוב מאד עבר עליי. היו כאלה שכינו את הלילה ההוא ליל הבדולח, ייאוש גדול, תחושה שזה שזה כבר לא בידינו, הרחיקו מאיתנו את השינוי הנכסף בעוד כמה קילומטרים של ציניות, תחושה שאנחנו שוב לבד, מעטים מול רבים.

למחרת החלטתי לצאת להפגנה, לבד. נסעתי לגינת לוינסקי, מכירה את המקום מכמה פעמים שהתנדבתי שם לעזור בהאכלת הפליטים הרעבים, גם זה נשמע פתאום ממש לא טוב.

הרחוב מלא זרים בהרבה צבעים, הרבה אנשים בהולכים ברגל, רחוב סואן, כמו בילדותי, כשלא היו בארץ הרבה מכוניות, כשרובנו היינו עניים.

מתלבטת אם לנעול את האוטו, מודה לעצמי שגם אני קצת חוששת. ממה? לא לגמרי ברור לי, מסבירה לעצמי שזה חשש מפני הלא מוכר. בבגאז' האוטו יש לי המון חבילות של בגדים ישנים וצעצועים שריכזתי כדי לתת לעניים, כרגע לזרים, אני מודה, כרגע הם נראים לי במצב יותר רע מעניי עירי, אני קצת מקווה שאני לא טועה.

ההפגנה, כמאה אנשים, הרבה פנים מוכרות מפייסבוק ומהפגנות קודמות. הם מכירים היטב זה את זה, אני קצת לא שייכת, מבוגרת בהרבה מרובם קצת עוף מוזר, מנסה לחזור בקול חזק אחרי הססמאות שנצעקות במגפון, לפעמים יוצא טוב לפעמים יוצא לי קצת צעקני ומוזר, משתתקת, הרבה יותר קל לצעוק כשאתה מרגיש שייך.

אנחנו צועדים, מנסים להתנפח להראות שאנחנו גדולים יותר, רבים מאד, הרי אנחנו הרוב ה-99%, אבל אני מסתכלת לאחור ורואה מעטים מאד, השיירה קצרה והשורות צרות מאד.

במהלך ההפגנה פגשתי את ר', מכר שלי מההפגנות, היה פעיל במרק לוינסקי והוא כבר לא. הוא עושה לי הכרה עם מ', מהגר עבודה מאריתריאה, מין מסתדרן כזה, מצבו כנראה היה לא רע שם,  אבל הוא החליט שכאן יהיה יותר טוב. נזכרתי שבתחילת ההפגנה ביקשו ממ' לדבר במגפון ולהסביר לכל הזרים-פליטים-מסתנניעבודה שהתקהלו סביבנו על מה אנחנו מפגינים. ר' אמר לי שמ' יקבל ממני את החבילות שיש לי באוטו וכבר יידע למי להעביר אותן.

איבדתי את ר' ואת מ' והמשכתי לי בתהלוכה, התקרבנו כבר למרכז תל אביב, יותר ויותר אנשים בבתי קפה, מסתכלים עלינו בתמיהה, "על מה שוב מפגינים? אה, זה אתם עוכרי ישראל… מאשימים אותנו בגזענות, חכו שיאנסו אתכם… קל לכם לדבר, אתם מצפון תל אביב…" ועוד קריאות ועוד מבטים. תחושת הלבד והמיעוט שלי הולכת וגוברת, אין סיכוי לשנות כאן כלום, אין סיכוי שאנחנו הולכים לכיוון  טוב.

הגענו לבית ז'בוטינסקי, מאחוריי עומד בחור צעיר רהוט מאד, שייך מאד, ממוקד מאד, ומסביר לחבריו איך הוא החליט כבר, שאחרי ליל הבדולח שהיה בשבוע שעבר הוא לא נשאר בארץ, הוא עוזב הכל, לא יכול לחיות כאן יותר, הוא לא מאמין שאחרי מה שקרה כאן ביום האתמול לא יצאו כל אזרחי ישראל לרחובות למחות. אפילו בגרמניה, הוא אומר, אחרי ליל הבדולח יצאו אלפים לרחובות להפגין נגד המעשים ההם.

אני מנסה להסביר לו, שאנשים מיואשים, אדישים מפוחדים, אבל בסופו של דבר אני מאד מסכימה איתו. איך יכול להיות שיצאתי לבד להפגין? האם לא כולם היו אמורים לזעוק ביחד  "לא לגזענות"? להשבית הכל, כי לא עוברים על ליל בדולח שכזה ככה כאילו לא קרה דבר.

האם אני עושה שטות? מתגרה בגורל? גזענית שכמוני

השארתי את האוטו בלוינסקי, יוצאת חזרה מבית ז'בוטינסקי לכיוון האוטו, ברגל לבד, בלי כרזות וכרוזים, רואה איך כולם ממשיכים לחיות כאילו לא קרה דבר, מדינת ישראל שותקת. אני צועדת לבד ושוב עולה בי החשש, האם זה בטוח להסתובב באיזור התחנה המרכזית הישנה לבד, אשה לבד? תשע בערב, האם באמת מסוכן? האם אני עושה שטות? מתגרה בגורל? גזענית שכמוני.

הגעתי לגינה, הגינה שוקקת חיים, הרבה זרים, וגם כמה פנים מוכרות מפייסבוק, אנשי מרק לוינסקי – המאכילים. החלטתי להיכנס לגינה ולחפש את מ', שיוכל לעזור לי לתת את החבילות שהכנתי למי שבאמת חסר לו. לא עברה דקה ומיד ניגש אלי מ', לוחץ את ידי בשמחה, מציין שהוא זוכר את שמי.  אני מסתכלת על האנשים סביבי ורואה שהם תמהים למראה המפגש בינינו, תוהים לעצמם מה פשר ההתקשרות המוזרה בין השניים, וזה דווקא משמח אותי.

מ' זוכר שיש לי חבילות ומציע לבוא איתי לפרוק אותן, בדרך לאוטו אני מציינת בפניו שהבגדים שהבאתי הם בעיקר לנשים ונערות ושיש לי גם צעצועים. מ' מציע להביא את החבילות ליעד אחר, אשה שהוא מכיר שזה יתאים לה. כאן, הוא אומר, יש רק גברים.

אנשים ללא כל השתייכות עומדים בחושך וכמעט לא נראים

זה לא רחוק מכאן, אנחנו נוסעים באוטו, עוקפים את כל איזור התחנה ומגיעים לצד האחורי של התחנה המרכזית, אלפי פעמים בחיי עברתי שם, דרך הכניסה הזו תמיד נכנסתי לתחנה המרכזית. היום זו סימטה חשוכה שממנה יוצאת עוד אחת עוד יותר חשוכה, עזובה נוראית, כמה אנשים שחורים עומדים סתם בנקודות מסויימות, סתם כך ללא כל מטרה או עיסוק, אנשים ללא כל השתייכות עומדים בחושך וכמעט לא נראים.

אני פונה עם האוטו לתוך הסימטה החשוכה ועוצרת ליד  מבנה, בעצם חורבה, משהו שהיה פעם לפני הרבה שנים מפעל או חנות. יורדת לקראתנו אשה צעירה מאוד בחודש מתקדם בהריון, עם חיוך ביישני, על גבה ילד כבן שלוש. היא מחייכת אלי, שמחה מאוד שהבאתי דברים, מזמינה אותנו להיכנס לשתות משהו.

אני מהססת, שוב עולה השאלה האם אני מסתכנת, ושוב אני הודפת את החששות, לא נכנעת לקולות הגזעניים שבי.

נכנסנו לחדר המדרגות, אין חדר מדרגות, יש גרם מדרגות מעץ, שמישהו הניח כדי להפוך את הקומה השנייה לנגישה, בעל בית שהבין שהוא לא צריך להשקיע הרבה במבנה חסר התוחלת הזה כדי להרוויח ממנו המון כסף.  אנחנו עולים במרגות העץ המאוד לא בטוחות האלה, ובסופן יש מסדרון, ספק מסדרון ספק פיגום שקצת קיבעו אותו. במבנה כולו יש רעש של המון אנשים, המון אנשים גרים כאן. לכל אחד או שניים יש כאן קוביה, לא סגורה מדי, כי לא השקיעו בשום צורה של גימור, הקירות נגמרים כ-20 ס"מ לפני התקרה.

נכנסנו לדירה של מיקלה. מיטה, מיטת ילד, שולחן קטן, כיור, מדפים, גריל חשמלי וטלוויזיה קטנה. שירותים בפינה אחת של החדר, שאליהם לא נכנסתי. בטלוויזיה שידורים מאריתריאה ועל הקיר בפינה העליונה איקונין של המדונה.

מיקלה מוזגת לי כוס מים בכלי חד פעמי ומגישה לי בגאווה כיכר לחם שטוחה שאפתה, ואני אמורה לבצוע ממנה חתיכה. הילד בן השלוש מאושר עם הבובות שהבאתי, שולף אותן אחת אחת ומחלק אותן בינינו, המבוגרים.

זו הדירה של מיקלה ובנה, כאן הם חיים, חסרי כל, בודדים, לא מבינים את השפה. רציתי לשאול למה היא באה לכאן, אבל לא העזתי, הרגשתי אשמה, גדולה ודורסנית, הרגשתי בכוח שיש לי עליה, הרגשתי את הפער בין העולמות שלנו, ויחד עם זה עד כמה אנחנו קרובות, הרגשתי דרכה את חוסר הסיכוי שלנו.

קריאה נוספת:

תומר נויברג, צלם תמונת "מוות לסודנים": לא ידעתי שהיא תשפיע כל כך

הפוליטיקאים צריכים את "האויב השחור" שיצייר אותם כגיבורי העם