אם לא רוצים אותנו לא צריך, אבל למה לעשות מאיתנו עבריינים?

יצאנו עם ג'וני מאריתריאה לסיור בכוכים הנסתרים של נווה שאנן, שהפכה לשכונה של שחורים במרכז תל אביב, עם מתחם מיוחד לנשים וילדים. מאת יפה נבו

אם לא רוצים אותנו לא צריך, אבל למה לעשות מאיתנו עבריינים?

יצאנו עם ג'וני מאריתריאה לסיור בכוכים הנסתרים של נווה שאנן, שהפכה לשכונה של שחורים במרכז תל אביב, עם מתחם מיוחד לנשים וילדים. מאת יפה נבו

יצאנו עם ג'וני מאריתריאה לסיור בכוכים הנסתרים של נווה שאנן, שהפכה לשכונה של שחורים במרכז תל אביב, עם מתחם מיוחד לנשים וילדים. ג'וני התעמת עם בעלי עסקים ישראלים הבודדים שנותרו בתחנה, חטף קיטורים בפרצוף והרבה אמת חשופה ובלתי מתפשרת. פצצת זמן מתקתקת

מאת יפה נבו

שעות הצהריים בנווה שאנן השבוע התנהלו כרגיל בעצלתיים, כאילו לא היו הפגנות נגד המהגרים השחורים מסודאן ומאריתריאה. כאילו לא הייתה אלימות נגדם רק לפני שבוע. הגן הציבורי המטופח לוינסקי מאכלס בשעת צהריים מנומנמת ולוהטת עשרות מהגרים מסודאן ומאריתריאה.

איזו מין שלווה (צילמה: ציפי מנשה)
איזו מין שלווה (צילמה: ציפי מנשה)

חלקם שוכבים על הדשא. חלקם מתנדנדים על המתקנים, חלק ישנים על סככות צל הפזורות בגן. הצעירים מתגודדים בחבורות, שרועים על הדשא, צוחקים ומדברים בשפה אריתראית, לידם מתגוללים בקבוקי מים ובירות. לא היו כאן אמהות ולא ילדים. רק שני נרקומנים לבנים הסתתרו בתוך מתקן משחקים ומגלשות המיועד לילדים וגבר נוסף פרו שחורים שכעס בעיקר על התקשורת שהעלתה את נושא הגירוש לסדר היום הציבורי. הוא צרח והפנה אצבע מאשימה כאילו התקשורת ארגנה את ההפגנה, פרצה לבתים של אריתראים וסודנים והשתמשה באלימות.

חלקם ישנים בתוך המתקנים (צילמה: ציפי מנשה)
חלקם ישנים בתוך המתקנים (צילמה: ציפי מנשה)

עדי יהווה מנצלים את המשבר, שהוביל לוויכוח בכנסת ובציבור אם לגרש אותם אם לאו, כדי לתפוס כמה נשמות תועות ומבולבלות. הם מחלקים עלונים וחוברות צבעוניות וגם ספר קטן בצבעי כחול ותכלת עם הכותרת "הכוח להשתנות”. בשעה חמש הם יחזרו כדי לחלק אוכל. קדרת תבשיל לא מזוהה, עיסתי משהו. התור לאוכל נוגע ללב מזכיר תקופות קשות בהיסטוריה היהודית. כל אחד קיבל צלחת פלסטיק קטנה עמוקה, המיועדת בדרך כלל לסלטים בפיקניקים, לתוכה מזגו בנות עדי יהווה החייכניות כף מצקת אחת עם התבשיל, בצעו חצי לחמנייה והגישו לכל סועד.

התורים מזכירים תקופות קשות בהיסטוריה היהודית (צילמה: ציפי מנשה)
התורים מזכירים תקופות קשות בהיסטוריה היהודית (צילמה: ציפי מנשה)

קבענו להיפגש כאן עם ג'וני, 26, מאריתריאה, המתגורר בשכירות בשכונת התקווה בדירת חדר. הוא הגיע לארץ לפני שנתיים וחצי , מדבר מצוין עברית ומרגיש כבר ישראלי. לפני שבוע, יום אחרי ההפגנות, פוטר מעבודתו במחלקת הניקיון בקאנטרי. הוא הסכים להשמיע את קול המהגרים, להתעמת עם בעלי העסקים הישראלים ולהתלוות אלינו לסיור בכוכים הנסתרים שבדרום תל אביב, במתחם הנשים, בעסקים הרבים שנפתחו בעקבות צורכי המהגרים. הגענו למדינה אחרת, תת תרבות במרכז תל אביב, מרחק של קילומטרים ספורים מדיזנגוף, יד אליהו, גבעתיים, תל אביב, יפו, שכונת התקווה. פצצת זמן מתקתקת, שאפשר להרגיש היטב את הדופק שלה, רק כשנכנסים פנימה וחווים את החיים המתרחשים כאן.

ערימה של חברה על הדשא

טקי, בן 25, עובד בבית אבות בניקיון. הוא רוצה להיות אח בבית חולים. באריתראה למד רנטגן וחלם להיות רופא. אלא שהמציאות טפחה על פניו וצמצמה את הציפיות שלו. גם החלומות של חבריו הצעירים הפכו למשהו בלתי מושג בעתיד הנראה לעין. קשה לתאר כיצד מתנהלים חייהם בפועל כשהסטטוס שלהם כמהגרים ללא זכויות ניבט בכל מבט שלהם. כמו כל הצעירים בעולם, גם ביניהם מתפתחת תרבות המגיע-לי. "המדינה הכניסה אותי לישראל. למה קיבלו אותנו כאן. למה נתנו לנו ויזה? זרקו אותנו בלי זכויות ובלי לדאוג לנו. מה הם בדיוק חשבו לעצמם?" שואל טקי,  והצעירים חוזרים אחריו בשפתם ומנופפים בידיהם בכעס.

– תגיד, אם תהיה החלטת ממשלה לשלוח אתכם למדינה שלכם, מה תעשו?
"לא יהיה טוב. מי שעזב את אריתריאה, לא יכול לחזור. אף אחד לא יקבל אותנו. לא נסכים לעזוב ככה".

– תתנגדו בכוח?
"לא נצא בלי שנדע לאן. אנחנו פליטים, לא?”, מתלהם אחד הצעירים. “מה קרה שפתאום התעוררתם? הרחוב הזה היה מלא נרקומנים וזונות, עכשיו יש חנויות וביזנס וחיים טובים".

-אבל הבאתם איתכם גם אלימות.
"יש כאלה ששותים ועושים בלגן, אבל לא כולם. מי שעושה בלגן, המדינה צריכה לטפל בו ולא להאשים את כולנו", אומר טקי וחבריו מהנהנים, “לא אהבתי את מה שקרה בשכונת התקווה. התביישתי במה שעשו לנו. ליהודים לא היתה מדינה והם היו כמונו פליטים, שכחו את כל זה. אני מרגיש ישראלי, יש לי חברים ישראלים, אני חי טוב, מפנק את עצמי. עכשיו פתאום, עם כל הבלגן, מצאתי את עצמי עובד זר בלי כלום". 

ג'וני מקשיב לשיחה באמפתיה ומוסיף שאין לו קופת חולים, לא חשבון בנק, עכשיו אין לו גם עבודה והוא פוחד שיחזירו אותו לאריתריאה. “אני מפחד לחזור לשם. לקחו אותי לצבא ישר מבית הספר, אם לא הייתי בורח, הייתי צריך להיות בצבא כל החיים, אז ברחתי. לא באנו רק לישראל, אנחנו מסתובבים בכל העולם".

צעירה בת 26, מחובקת על ידי בעלה, בוכה בכניסה לגן. בכייה קורע לב. "יש להם שני ילדים ולא האריכו להם את הוויזה. עכשיו הם צריכים לעזוב את ישראל והם מפחדים, כולנו מפחדים”, לוחש ג'וני.

כאן אין נשים וילדים (צילמה: ציפי מנשה)
כאן אין נשים וילדים (צילמה: ציפי מנשה)

קראוון של עמותת בני דרפור מתקרב לגן. צעירים ומבוגרים כבר מסתדרים בשורה נדחפים לתור ארוך. ברור להם שבתוך הקראוון הממוזג יוציאו להם עוד רגע אוכל טעים. כריכים, סלטים, שתייה, לחם, עודפים של ארוחת הבוקר. נציג האגודה, אדם, הוא גבר נאה שנראה כמו כוכב רוק, עם כובע ומשקפיים, ג'ינס אופנתי, טישרט, נעלי ספורט ועברית רהוטה. הוא פותח את דלתות הקראוון, מבקש ממישהו להוריד ארגזים ואומר: “נשאר לנו אוכל, אז באנו לכאן עוד פעם היום, חשוב לנו שאנשים לא יהיו רעבים ויש לנו מקלט של 180 אפריקנים שם. אנחנו דואגים להם לאוכל, קורת גג ולימוד עברית. אנחנו מלמדים אותם במרכז הקהילתי שלנו עברית ואנגלית. שפות חשובות כדי להסתדר בישראל".

-אתם בעצם מכשירים אותם לחיות בישראל, למרות שהם מהגרים ולפי מה שקרה השבוע, בישראל לא רוצים אתכם.
"זו התנהגות גזענית שמזכירה לי מה שהיה בגרמניה. לא חשבתי שמצפון יהודי יהיה ככה. התנהגו ליהודים באנטישמיות, שלא ידברו עלינו כשחורים, זו גם אנטישמיות".

-האם לפי דעתך צריך לגרש אתכם?
"אם לא רוצים אותנו, לא צריך. רק שיעשו את זה בשקט. למה ככה? למה לעשות מאיתנו עבריינים? ראית ששרפו בית בירושלים? ראית את האלימות? שהישראלים יילכו לבית של ראש הממשלה, הוא אשם שנתן לנו להיכנס לארץ ולא סגר את הגבול".

* * *

אנחנו עוזבים את גן לוינסקי ונכנסים לתוך נווה שאנן. כבר בכניסה מתנוסס שלט באריתראית המכריז על מסעדה טובה עם אוכל אתני. אנשים יושבים סביב מגש (סנייה) ואוכלים ממנו כולם יחד. פוסטרים של הזמרת הלן, המפורסמת באריתריאה, מכסים את הקירות.

לקחו לו את הפרנסה (צילמה: ציפי מנשה)
לקחו לו את הפרנסה (צילמה: ציפי מנשה)

סמוך למסעדה יושב לו מוחמד זינב, ערבי ישראלי מיפו, המשתייך למשפחת דייגים. יש הרבה דגים, אבל אין קונים. “אתם שותים ועושים שטויות", הוא זורק לעברו של ג'וני, שלא נשאר חייב "אנחנו שותים כי קשה במדינה, לא יכול לעבוד..” מוחמד קוטע אותו ומזכיר לו שהם גם גונבים אופניים ומשתלטים על המדינה "המצב גרוע ביותר, צריך לעזור להם, אבל שייקחו אותם לנגב, יתמכו בהם ואז שיחזרו למדינות שלהם. לקחו לנו את העבודה ואת הפרנסה. אם אני מקבל 300 שקל ליום אני צריך לשלם שכירות, חובות, מס הכנסה, ביטוח לאומי קופת חולים. אתם עובדים בעשר שקל", הוא אומר לג'וני, "לא משלמים מיסים, ולי אין מה לאכול".

לפני שאנחנו עוזבים את חנות הדגים, מוחמד מתנצל בפני ג'וני ואומר שאין לו משהו אישי נגדו, אבל הם הורסים את הפרנסה ואת המדינה.

ג'וני מתנצל ואומר לנו שהם בסך הכל מנסים לחיות ולא לקחת שום דבר מאף אחד וגם ככה קשה להם.

קשה להכיר את נווה שאנן של פעם. אימפריית הנעלה, ביגוד ופאסט פוד. כמעט כל החנויות עם שלטים באריתריאית והמהגרים הם הזבנים. דוכנים לממכר חלקים לפלאפונים, שתייה, בגדים, בגדים תחתונים, שמלות אתניות, מספרות, חנויות בניין, חנויות מכולת, מכבסות בשרות עצמי. פה ושם אפשר למצוא חנות או שניים המנוהלים על ידי ישראלים, מבוגרים בעיקר. בחנות לבגדי ספורט הבעלים הישראלי יושב באפס מעשה, מסובב את הבגדים בקרוסלה המתכתית הלוך וחזור בעצבנות. כשהוא רואה אותנו עם המצלמות, הוא מיד תופס את ג'וני ביד ומתקרב אליו: "בשביל מה באתם לכאן? שני מיליון שחורים באים בתורים, תראה כמה אתם נכנסים. תגידי, ראית פעם חנות של פליט? אם אני פותח חנות, כבר באים אלי מס הכנסה וכל המדינה עליך. תסתכלי, 100 אחוז תפוסה של החנויות הם של הכושים. מאיפה יש לכם כסף?”

ג'וני עונה בשוויון נפש "מה אתם רוצים ממני, תלכו לביבי, תלכו גם לאולמרט, גם הוא אחראי".

"צריך לגרש את כל השחורים, להעיף אתכם מכאן", הוא אומר לג'וני, שלאורך כל סיורנו חטף קיתונות של שנאה לבנה וניסה בכל כוחו להגיד שהם לא אשמים, שהם בסך הכל רוצים לחיות.

חנות להלבשה תחתונה (צילמה: ציפי מנשה)
חנות להלבשה תחתונה (צילמה: ציפי מנשה)

אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב נווה שאנן, שצבעיו השתנו והוא נראה כמו סימטה בהארלם, זו שאנו נתקלים בה בסרטים. גברים מכל המינים ומכל הסוגים תמצאו כאן. לבושים בהידור, בגדים פשוטים, מותגים, בגדים מסורתיים. כל המגוון האפשרי. לצד החנויות ומאחוריהם, התפתח עסק ישראלי. השכרת חדרים מצחינים עם מטבח ושירותים משותפים לאריתריאים. הם מוסתרים, ורק כשנכנסים לחנויות מגלים שכלפי חוץ יש חנות, אבל בחלק הפנימי של החנות יש חדרים להשכרה. במילים אחרות, החנויות של נווה שאנן הפכו לדירות להשכרה למהגרים. ופה ושם יש גם סינים. “יש הרבה סינים, יותר מאיתנו", מתנחם ג'וני, "אבל יש להם אישורים לעבוד. גם אנחנו רוצים".

"תלכו לכל העולם, מה הגעתם דווקא אלינו"

בקצה נווה שאנן, שבערב יהפוך לשוק ססגוני שבו כל אחד יכול למכור כל מה שהוא רוצה, מבגדים משומשים ועד רהיטים, חפצים, ותכשיטים, ממוקם סופרמרקט בשם דרגון. דני רחום, הבעלים של הסופרמרקט כבר 22 שנה, מתמחה בעשור האחרון בייבוא מהמזרח הרחוק. למרות הכמות האדירה של האפריקנים בתל אביב, הוא מעדיף לא לייבא משם סחורה, בגלל שאין במדינות הללו הקפדה על סניטציה, איכות של המזון וחוסן כלכלי. הוא מגיש לג'וני בקבוק מים מינרליים ואומר לו שהוא חשוף לפגיעה כלכלית בגלל שיש לו תעודת זהות והעסקים בתחנה הורסים לו את העסק, כי הקפיצו את מחיר השכירות ב-200 אחוז. “תלכו לכל העולם, מה הגעתם דווקא אלינו. תלכו למצרים, שם יירו בכם בגבול. אצלנו זה באמת אמריקה. בנינו את המדינה שלנו לא בשביל שתיקחו לנו אותה. יש לנו צבא טוב, משטרה, בריאות, אתה נהנה מדברים טובים כאן, שבו בשקט אל תפגעו ביהודים, אל תגנבו אופניים, למה לחטוף פלאפונים? אם זה תלוי בי, הייתי נותן כדור בראש לאנשים האלה".

דני וג'וני (צילמה: ציפי מנשה)
דני וג'וני, שני צדדים של אותה בעיה (צילמה: ציפי מנשה)

ג'וני: “הכנסת אותי לישראל, תן לי לעבוד. תן לי זכויות".

דני: “למה? למה זה מגיע לך? הערבים נולדו כאן ומקבלים זכויות, אנחנו לא צריכים עוד אנשים".

ג'וני מתחיל לדבר על כוח אדם שלא משלם לו את המיסים ומוציא מהכיס את הוויזה הזמנית שבה נכתב שאסור לו לעבוד. דני יוצא מכליו: "אסור לך לעבוד ואתה עובד ומקבל 22 שקל לשעה ביד, נקי בלי מיסים. מה אתה מבלבל את המוח. עזוב מיסים, אתה חושב שבגלל שבאת ברגל והכנסת רגל למדינה צריך לתת לך זכויות? אל תגנוב, אל תדקור, אל תאנוס ואל תשתו בירה, וניתן לכם הגנה ורפואה. מה אתה רוצה עוד? אה, יש וילות בהרצליה פיתוח, מה דעתך לבחור שם בית. מה שקרה זה רק ההתחלה. בשלב מסוים הסכר יתפרץ. באמת. יש לנו 120 חברי כנסת אימפוטנטים, אף אחד לא לוקח אחריות. באירופה מכניסים אותם במתקן, דואגים להם. אף אחד לא נשאר יותר מחצי שנה. תראי מה עשו לנו בחנייה, בית קפה. אין כאן חוק. מדינה של הפקרות. אם אני פותח דבר כזה, נופלים עלי עם קנסות. אומרים שיש 5.6 אחוזי אבטלה. אני אומר לך שאלה מקומות העבודה שהם תפסו. אני לא יודע מה אתם מביאים משם מבחינת מחלות ואתם מסתובבים כאן. לפעמים אני צובט את עצמי ולא מבין איך הצרה הזאת נפלה עלינו".

מדינת הנשים והילדים

בדרך ל"מדינת הנשים והילדים" פגשנו את בדריה ימין, שמתגוררת בנווה שאנן 50 שנה ויש לה דוכן לממכר חפצים ישנים. "אין יהודים כאן, רק אני ועוד כמה. אני לא עוזבת בגלל שאני גרה בדמי מפתח, לאן אני אני אלך? נתניהו אמר שינקה הכל, מה יהיה הסוף שלנו. הכל יהיה יפה כאן בתחנה פתאום הכל השתנה. אני לא אחזור לעיראק, כאן המדינה שלנו, אתם תחזרו למדינה שלכם”.

ילדים משחקים במתחם הנשים בלי בעיות (צילמה: ציפי מנשה)
ילדים משחקים במתחם הנשים בלי בעיות (צילמה: ציפי מנשה)

"את רואה את המגרש הזה? כאן מוכרים סמים. הכל מוכרים כאן”, מדווח ג'וני, שהקיטורים של הישראלים לא מצליחים לעצבן אותו. אנחנו ממשיכים. הווי התחנה מתעורר לחיים. שעת ערב. חבר'ה יושבים לשתות בירה, פה ושם נראית אישה לבנה נושאת על גבה ילד שחום. מוזיקה מתנגנת, בליל של שפות נשמע, אישה שוטפת את החדר שלה ושופכת את המים על העוברים והשבים, חבר'ה ישראלים מבוגרים משחקים שש-בש. “הנה חנות בשר, 24 שעות הם עובדים ויש להם עבודה. גם חנות צילום, כל האירועים הם מצלמים. זאת נעדרת. היא מתה בדרך לסיני. צעירה”, הוא מצביע על לוח מודעות מאולתר בשפה האריתריאית.

מתחם הנשים והילדים (צילמה: ציפי מנשה)
מתחם הנשים והילדים (צילמה: ציפי מנשה)

ג'וני מוביל אותנו למתחם הנשים – סמוך לנווה שאנן כל דירה מחולקת לשלושה, בכל חדר מתגוררות שלוש נשים עם ארבעה ילדים לפחות. המראה של נשים מניקות את ילדיהן שכיח כאן.

ילדים בכל הגילים משחקים בחוץ, רוכבים על אופניים, דוברי עברית וגאים בשפה העברית השגורה בפיהם. לכל הנשים סיפור דומה – הגיעו לארץ כי לא רצו לעשות צבא, כי גם נשים הולכות לצבא.

סלס היא בת 25, אם לתינוק ולילדה בת ארבע. “בעלי ברח ואני ברחתי אחריו ואני לא יודעת איפה הוא. הגעתי לישראל כי אין לנו לאן ללכת. אנחנו פליטים", היא מדגישה, “המדינה צריכה לדאוג לנו. אם לא רוצים אותנו, שישלחו אותנו למקום אחר”.

סלס וחברותיה (צילמה: ציפי מנשה)
"אין לנו לאן ללכת, אנחנו פליטים". סלס וחברותיה (צילמה: ציפי מנשה)

יצאנו עם ג'וני מאריתריאה לסיור בכוכים הנסתרים של נווה שאנן, שהפכה לשכונה של שחורים במרכז תל אביב, עם מתחם מיוחד לנשים וילדים. ג'וני התעמת עם בעלי עסקים ישראלים הבודדים שנותרו בתחנה, חטף קיטורים בפרצוף והרבה אמת חשופה ובלתי מתפשרת. פצצת זמן מתקתקת

מאת יפה נבו

שעות הצהריים בנווה שאנן השבוע התנהלו כרגיל בעצלתיים, כאילו לא היו הפגנות נגד המהגרים השחורים מסודאן ומאריתריאה. כאילו לא הייתה אלימות נגדם רק לפני שבוע. הגן הציבורי המטופח לוינסקי מאכלס בשעת צהריים מנומנמת ולוהטת עשרות מהגרים מסודאן ומאריתריאה.

איזו מין שלווה (צילמה: ציפי מנשה)
איזו מין שלווה (צילמה: ציפי מנשה)

חלקם שוכבים על הדשא. חלקם מתנדנדים על המתקנים, חלק ישנים על סככות צל הפזורות בגן. הצעירים מתגודדים בחבורות, שרועים על הדשא, צוחקים ומדברים בשפה אריתראית, לידם מתגוללים בקבוקי מים ובירות. לא היו כאן אמהות ולא ילדים. רק שני נרקומנים לבנים הסתתרו בתוך מתקן משחקים ומגלשות המיועד לילדים וגבר נוסף פרו שחורים שכעס בעיקר על התקשורת שהעלתה את נושא הגירוש לסדר היום הציבורי. הוא צרח והפנה אצבע מאשימה כאילו התקשורת ארגנה את ההפגנה, פרצה לבתים של אריתראים וסודנים והשתמשה באלימות.

חלקם ישנים בתוך המתקנים (צילמה: ציפי מנשה)
חלקם ישנים בתוך המתקנים (צילמה: ציפי מנשה)

עדי יהווה מנצלים את המשבר, שהוביל לוויכוח בכנסת ובציבור אם לגרש אותם אם לאו, כדי לתפוס כמה נשמות תועות ומבולבלות. הם מחלקים עלונים וחוברות צבעוניות וגם ספר קטן בצבעי כחול ותכלת עם הכותרת "הכוח להשתנות”. בשעה חמש הם יחזרו כדי לחלק אוכל. קדרת תבשיל לא מזוהה, עיסתי משהו. התור לאוכל נוגע ללב מזכיר תקופות קשות בהיסטוריה היהודית. כל אחד קיבל צלחת פלסטיק קטנה עמוקה, המיועדת בדרך כלל לסלטים בפיקניקים, לתוכה מזגו בנות עדי יהווה החייכניות כף מצקת אחת עם התבשיל, בצעו חצי לחמנייה והגישו לכל סועד.

התורים מזכירים תקופות קשות בהיסטוריה היהודית (צילמה: ציפי מנשה)
התורים מזכירים תקופות קשות בהיסטוריה היהודית (צילמה: ציפי מנשה)

קבענו להיפגש כאן עם ג'וני, 26, מאריתריאה, המתגורר בשכירות בשכונת התקווה בדירת חדר. הוא הגיע לארץ לפני שנתיים וחצי , מדבר מצוין עברית ומרגיש כבר ישראלי. לפני שבוע, יום אחרי ההפגנות, פוטר מעבודתו במחלקת הניקיון בקאנטרי. הוא הסכים להשמיע את קול המהגרים, להתעמת עם בעלי העסקים הישראלים ולהתלוות אלינו לסיור בכוכים הנסתרים שבדרום תל אביב, במתחם הנשים, בעסקים הרבים שנפתחו בעקבות צורכי המהגרים. הגענו למדינה אחרת, תת תרבות במרכז תל אביב, מרחק של קילומטרים ספורים מדיזנגוף, יד אליהו, גבעתיים, תל אביב, יפו, שכונת התקווה. פצצת זמן מתקתקת, שאפשר להרגיש היטב את הדופק שלה, רק כשנכנסים פנימה וחווים את החיים המתרחשים כאן.

ערימה של חברה על הדשא

טקי, בן 25, עובד בבית אבות בניקיון. הוא רוצה להיות אח בבית חולים. באריתראה למד רנטגן וחלם להיות רופא. אלא שהמציאות טפחה על פניו וצמצמה את הציפיות שלו. גם החלומות של חבריו הצעירים הפכו למשהו בלתי מושג בעתיד הנראה לעין. קשה לתאר כיצד מתנהלים חייהם בפועל כשהסטטוס שלהם כמהגרים ללא זכויות ניבט בכל מבט שלהם. כמו כל הצעירים בעולם, גם ביניהם מתפתחת תרבות המגיע-לי. "המדינה הכניסה אותי לישראל. למה קיבלו אותנו כאן. למה נתנו לנו ויזה? זרקו אותנו בלי זכויות ובלי לדאוג לנו. מה הם בדיוק חשבו לעצמם?" שואל טקי,  והצעירים חוזרים אחריו בשפתם ומנופפים בידיהם בכעס.

– תגיד, אם תהיה החלטת ממשלה לשלוח אתכם למדינה שלכם, מה תעשו?
"לא יהיה טוב. מי שעזב את אריתריאה, לא יכול לחזור. אף אחד לא יקבל אותנו. לא נסכים לעזוב ככה".

– תתנגדו בכוח?
"לא נצא בלי שנדע לאן. אנחנו פליטים, לא?”, מתלהם אחד הצעירים. “מה קרה שפתאום התעוררתם? הרחוב הזה היה מלא נרקומנים וזונות, עכשיו יש חנויות וביזנס וחיים טובים".

-אבל הבאתם איתכם גם אלימות.
"יש כאלה ששותים ועושים בלגן, אבל לא כולם. מי שעושה בלגן, המדינה צריכה לטפל בו ולא להאשים את כולנו", אומר טקי וחבריו מהנהנים, “לא אהבתי את מה שקרה בשכונת התקווה. התביישתי במה שעשו לנו. ליהודים לא היתה מדינה והם היו כמונו פליטים, שכחו את כל זה. אני מרגיש ישראלי, יש לי חברים ישראלים, אני חי טוב, מפנק את עצמי. עכשיו פתאום, עם כל הבלגן, מצאתי את עצמי עובד זר בלי כלום". 

ג'וני מקשיב לשיחה באמפתיה ומוסיף שאין לו קופת חולים, לא חשבון בנק, עכשיו אין לו גם עבודה והוא פוחד שיחזירו אותו לאריתריאה. “אני מפחד לחזור לשם. לקחו אותי לצבא ישר מבית הספר, אם לא הייתי בורח, הייתי צריך להיות בצבא כל החיים, אז ברחתי. לא באנו רק לישראל, אנחנו מסתובבים בכל העולם".

צעירה בת 26, מחובקת על ידי בעלה, בוכה בכניסה לגן. בכייה קורע לב. "יש להם שני ילדים ולא האריכו להם את הוויזה. עכשיו הם צריכים לעזוב את ישראל והם מפחדים, כולנו מפחדים”, לוחש ג'וני.

כאן אין נשים וילדים (צילמה: ציפי מנשה)
כאן אין נשים וילדים (צילמה: ציפי מנשה)

קראוון של עמותת בני דרפור מתקרב לגן. צעירים ומבוגרים כבר מסתדרים בשורה נדחפים לתור ארוך. ברור להם שבתוך הקראוון הממוזג יוציאו להם עוד רגע אוכל טעים. כריכים, סלטים, שתייה, לחם, עודפים של ארוחת הבוקר. נציג האגודה, אדם, הוא גבר נאה שנראה כמו כוכב רוק, עם כובע ומשקפיים, ג'ינס אופנתי, טישרט, נעלי ספורט ועברית רהוטה. הוא פותח את דלתות הקראוון, מבקש ממישהו להוריד ארגזים ואומר: “נשאר לנו אוכל, אז באנו לכאן עוד פעם היום, חשוב לנו שאנשים לא יהיו רעבים ויש לנו מקלט של 180 אפריקנים שם. אנחנו דואגים להם לאוכל, קורת גג ולימוד עברית. אנחנו מלמדים אותם במרכז הקהילתי שלנו עברית ואנגלית. שפות חשובות כדי להסתדר בישראל".

-אתם בעצם מכשירים אותם לחיות בישראל, למרות שהם מהגרים ולפי מה שקרה השבוע, בישראל לא רוצים אתכם.
"זו התנהגות גזענית שמזכירה לי מה שהיה בגרמניה. לא חשבתי שמצפון יהודי יהיה ככה. התנהגו ליהודים באנטישמיות, שלא ידברו עלינו כשחורים, זו גם אנטישמיות".

-האם לפי דעתך צריך לגרש אתכם?
"אם לא רוצים אותנו, לא צריך. רק שיעשו את זה בשקט. למה ככה? למה לעשות מאיתנו עבריינים? ראית ששרפו בית בירושלים? ראית את האלימות? שהישראלים יילכו לבית של ראש הממשלה, הוא אשם שנתן לנו להיכנס לארץ ולא סגר את הגבול".

* * *

אנחנו עוזבים את גן לוינסקי ונכנסים לתוך נווה שאנן. כבר בכניסה מתנוסס שלט באריתראית המכריז על מסעדה טובה עם אוכל אתני. אנשים יושבים סביב מגש (סנייה) ואוכלים ממנו כולם יחד. פוסטרים של הזמרת הלן, המפורסמת באריתריאה, מכסים את הקירות.

לקחו לו את הפרנסה (צילמה: ציפי מנשה)
לקחו לו את הפרנסה (צילמה: ציפי מנשה)

סמוך למסעדה יושב לו מוחמד זינב, ערבי ישראלי מיפו, המשתייך למשפחת דייגים. יש הרבה דגים, אבל אין קונים. “אתם שותים ועושים שטויות", הוא זורק לעברו של ג'וני, שלא נשאר חייב "אנחנו שותים כי קשה במדינה, לא יכול לעבוד..” מוחמד קוטע אותו ומזכיר לו שהם גם גונבים אופניים ומשתלטים על המדינה "המצב גרוע ביותר, צריך לעזור להם, אבל שייקחו אותם לנגב, יתמכו בהם ואז שיחזרו למדינות שלהם. לקחו לנו את העבודה ואת הפרנסה. אם אני מקבל 300 שקל ליום אני צריך לשלם שכירות, חובות, מס הכנסה, ביטוח לאומי קופת חולים. אתם עובדים בעשר שקל", הוא אומר לג'וני, "לא משלמים מיסים, ולי אין מה לאכול".

לפני שאנחנו עוזבים את חנות הדגים, מוחמד מתנצל בפני ג'וני ואומר שאין לו משהו אישי נגדו, אבל הם הורסים את הפרנסה ואת המדינה.

ג'וני מתנצל ואומר לנו שהם בסך הכל מנסים לחיות ולא לקחת שום דבר מאף אחד וגם ככה קשה להם.

קשה להכיר את נווה שאנן של פעם. אימפריית הנעלה, ביגוד ופאסט פוד. כמעט כל החנויות עם שלטים באריתריאית והמהגרים הם הזבנים. דוכנים לממכר חלקים לפלאפונים, שתייה, בגדים, בגדים תחתונים, שמלות אתניות, מספרות, חנויות בניין, חנויות מכולת, מכבסות בשרות עצמי. פה ושם אפשר למצוא חנות או שניים המנוהלים על ידי ישראלים, מבוגרים בעיקר. בחנות לבגדי ספורט הבעלים הישראלי יושב באפס מעשה, מסובב את הבגדים בקרוסלה המתכתית הלוך וחזור בעצבנות. כשהוא רואה אותנו עם המצלמות, הוא מיד תופס את ג'וני ביד ומתקרב אליו: "בשביל מה באתם לכאן? שני מיליון שחורים באים בתורים, תראה כמה אתם נכנסים. תגידי, ראית פעם חנות של פליט? אם אני פותח חנות, כבר באים אלי מס הכנסה וכל המדינה עליך. תסתכלי, 100 אחוז תפוסה של החנויות הם של הכושים. מאיפה יש לכם כסף?”

ג'וני עונה בשוויון נפש "מה אתם רוצים ממני, תלכו לביבי, תלכו גם לאולמרט, גם הוא אחראי".

"צריך לגרש את כל השחורים, להעיף אתכם מכאן", הוא אומר לג'וני, שלאורך כל סיורנו חטף קיתונות של שנאה לבנה וניסה בכל כוחו להגיד שהם לא אשמים, שהם בסך הכל רוצים לחיות.

חנות להלבשה תחתונה (צילמה: ציפי מנשה)
חנות להלבשה תחתונה (צילמה: ציפי מנשה)

אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב נווה שאנן, שצבעיו השתנו והוא נראה כמו סימטה בהארלם, זו שאנו נתקלים בה בסרטים. גברים מכל המינים ומכל הסוגים תמצאו כאן. לבושים בהידור, בגדים פשוטים, מותגים, בגדים מסורתיים. כל המגוון האפשרי. לצד החנויות ומאחוריהם, התפתח עסק ישראלי. השכרת חדרים מצחינים עם מטבח ושירותים משותפים לאריתריאים. הם מוסתרים, ורק כשנכנסים לחנויות מגלים שכלפי חוץ יש חנות, אבל בחלק הפנימי של החנות יש חדרים להשכרה. במילים אחרות, החנויות של נווה שאנן הפכו לדירות להשכרה למהגרים. ופה ושם יש גם סינים. “יש הרבה סינים, יותר מאיתנו", מתנחם ג'וני, "אבל יש להם אישורים לעבוד. גם אנחנו רוצים".

"תלכו לכל העולם, מה הגעתם דווקא אלינו"

בקצה נווה שאנן, שבערב יהפוך לשוק ססגוני שבו כל אחד יכול למכור כל מה שהוא רוצה, מבגדים משומשים ועד רהיטים, חפצים, ותכשיטים, ממוקם סופרמרקט בשם דרגון. דני רחום, הבעלים של הסופרמרקט כבר 22 שנה, מתמחה בעשור האחרון בייבוא מהמזרח הרחוק. למרות הכמות האדירה של האפריקנים בתל אביב, הוא מעדיף לא לייבא משם סחורה, בגלל שאין במדינות הללו הקפדה על סניטציה, איכות של המזון וחוסן כלכלי. הוא מגיש לג'וני בקבוק מים מינרליים ואומר לו שהוא חשוף לפגיעה כלכלית בגלל שיש לו תעודת זהות והעסקים בתחנה הורסים לו את העסק, כי הקפיצו את מחיר השכירות ב-200 אחוז. “תלכו לכל העולם, מה הגעתם דווקא אלינו. תלכו למצרים, שם יירו בכם בגבול. אצלנו זה באמת אמריקה. בנינו את המדינה שלנו לא בשביל שתיקחו לנו אותה. יש לנו צבא טוב, משטרה, בריאות, אתה נהנה מדברים טובים כאן, שבו בשקט אל תפגעו ביהודים, אל תגנבו אופניים, למה לחטוף פלאפונים? אם זה תלוי בי, הייתי נותן כדור בראש לאנשים האלה".

דני וג'וני (צילמה: ציפי מנשה)
דני וג'וני, שני צדדים של אותה בעיה (צילמה: ציפי מנשה)

ג'וני: “הכנסת אותי לישראל, תן לי לעבוד. תן לי זכויות".

דני: “למה? למה זה מגיע לך? הערבים נולדו כאן ומקבלים זכויות, אנחנו לא צריכים עוד אנשים".

ג'וני מתחיל לדבר על כוח אדם שלא משלם לו את המיסים ומוציא מהכיס את הוויזה הזמנית שבה נכתב שאסור לו לעבוד. דני יוצא מכליו: "אסור לך לעבוד ואתה עובד ומקבל 22 שקל לשעה ביד, נקי בלי מיסים. מה אתה מבלבל את המוח. עזוב מיסים, אתה חושב שבגלל שבאת ברגל והכנסת רגל למדינה צריך לתת לך זכויות? אל תגנוב, אל תדקור, אל תאנוס ואל תשתו בירה, וניתן לכם הגנה ורפואה. מה אתה רוצה עוד? אה, יש וילות בהרצליה פיתוח, מה דעתך לבחור שם בית. מה שקרה זה רק ההתחלה. בשלב מסוים הסכר יתפרץ. באמת. יש לנו 120 חברי כנסת אימפוטנטים, אף אחד לא לוקח אחריות. באירופה מכניסים אותם במתקן, דואגים להם. אף אחד לא נשאר יותר מחצי שנה. תראי מה עשו לנו בחנייה, בית קפה. אין כאן חוק. מדינה של הפקרות. אם אני פותח דבר כזה, נופלים עלי עם קנסות. אומרים שיש 5.6 אחוזי אבטלה. אני אומר לך שאלה מקומות העבודה שהם תפסו. אני לא יודע מה אתם מביאים משם מבחינת מחלות ואתם מסתובבים כאן. לפעמים אני צובט את עצמי ולא מבין איך הצרה הזאת נפלה עלינו".

מדינת הנשים והילדים

בדרך ל"מדינת הנשים והילדים" פגשנו את בדריה ימין, שמתגוררת בנווה שאנן 50 שנה ויש לה דוכן לממכר חפצים ישנים. "אין יהודים כאן, רק אני ועוד כמה. אני לא עוזבת בגלל שאני גרה בדמי מפתח, לאן אני אני אלך? נתניהו אמר שינקה הכל, מה יהיה הסוף שלנו. הכל יהיה יפה כאן בתחנה פתאום הכל השתנה. אני לא אחזור לעיראק, כאן המדינה שלנו, אתם תחזרו למדינה שלכם”.

ילדים משחקים במתחם הנשים בלי בעיות (צילמה: ציפי מנשה)
ילדים משחקים במתחם הנשים בלי בעיות (צילמה: ציפי מנשה)

"את רואה את המגרש הזה? כאן מוכרים סמים. הכל מוכרים כאן”, מדווח ג'וני, שהקיטורים של הישראלים לא מצליחים לעצבן אותו. אנחנו ממשיכים. הווי התחנה מתעורר לחיים. שעת ערב. חבר'ה יושבים לשתות בירה, פה ושם נראית אישה לבנה נושאת על גבה ילד שחום. מוזיקה מתנגנת, בליל של שפות נשמע, אישה שוטפת את החדר שלה ושופכת את המים על העוברים והשבים, חבר'ה ישראלים מבוגרים משחקים שש-בש. “הנה חנות בשר, 24 שעות הם עובדים ויש להם עבודה. גם חנות צילום, כל האירועים הם מצלמים. זאת נעדרת. היא מתה בדרך לסיני. צעירה”, הוא מצביע על לוח מודעות מאולתר בשפה האריתריאית.

מתחם הנשים והילדים (צילמה: ציפי מנשה)
מתחם הנשים והילדים (צילמה: ציפי מנשה)

ג'וני מוביל אותנו למתחם הנשים – סמוך לנווה שאנן כל דירה מחולקת לשלושה, בכל חדר מתגוררות שלוש נשים עם ארבעה ילדים לפחות. המראה של נשים מניקות את ילדיהן שכיח כאן.

ילדים בכל הגילים משחקים בחוץ, רוכבים על אופניים, דוברי עברית וגאים בשפה העברית השגורה בפיהם. לכל הנשים סיפור דומה – הגיעו לארץ כי לא רצו לעשות צבא, כי גם נשים הולכות לצבא.

סלס היא בת 25, אם לתינוק ולילדה בת ארבע. “בעלי ברח ואני ברחתי אחריו ואני לא יודעת איפה הוא. הגעתי לישראל כי אין לנו לאן ללכת. אנחנו פליטים", היא מדגישה, “המדינה צריכה לדאוג לנו. אם לא רוצים אותנו, שישלחו אותנו למקום אחר”.

סלס וחברותיה (צילמה: ציפי מנשה)
"אין לנו לאן ללכת, אנחנו פליטים". סלס וחברותיה (צילמה: ציפי מנשה)

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן