מדינת ישראל, שהחוזה שלה, תיאודור הרצל, ומייסדה, דוד בן גוריון, ייחלו שתהיה אור לגויים, מצויה בתהליך שקיעה לאזרחיה, היהודים והלא יהודים. היא מוטבעת באות קין בעיני הגויים. עם לבדד ישכון ובגויים יתחשב כמי שמפר כללים בסיסיים של זכויות אנוש.  מדינת היהודים, שקמה על חורבות השואה,  הפכה למזרח הפרוע, שבו כל מערכות של הנורמות, אלה שיונקות מן התורה ואלה שנובעות ממסגרות ערכים אוניברסליות, הולכות ומתמוטטות, ועל כולנו מצביע ישעיהו הנביא בקובעו "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו".

לפי כל אמת מידה (למאמינים עשרת הדיברות, ולציבור החילוני – כל המבנה הנורמטיבי של עם תרבותי), מדינת ישראל היא מזרח פרוע. ואף שיש דין ויש דיין, הראשון נדרס כאסקופה והאחרון מאוים על ידי קנאים חשוכים בשם ההלכה או הלאום.

אינני צריך לפרט את מה שמתרחש בקרבנו באחרונה, והחמור שבאירועים הוא אדישות הציבור בשעה שהוא עד למעשי רצח או ניסיון שעלול להביא לחיסולו של אדם. על כך כתב נתן אלתרמן בשירו "מכל העמים" בפנייתו אל מי שבחר בנו מכל העמים. וככה הוא מסיים: "אתה תבקשנו מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד".

אני מביא את שיר הקינה של טרובדור היישוב בתקופת השואה, שמתחיל במילים "בבכות ילדינו בצל גרדומים את חמת העולם לא שמענו, כי אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, רצית בנו", שכן גם אני, לא פחות מאלה שמשתמשים בשואה כדי להפחיד אותנו, משתמש בה כדי להתריע שלא למדנו מאומה מאותו אירוע איום ונורא, מזוויע, ללא תקדים בהיסטוריה.

הכתובת שלי היא כל הארגונים של ניצולי השואה, וכל המוסדות של תיעוד והנצחת השואה – על השתיקה הרועמת, לא כיחידים מקרב הציבורים שלהם, אלא כארגונים, כמוסדות. הנמען הרחב יותר הוא כל הציבור בישראל על מגזריו השונים, ובראש סולם הקלון – ההנהגה.

נעמי שמר יקרה,  אין אבנים עם לב אדם, לא אבני הכותל ולא שום אבן שבעולם. אבנים אין להן לב. אבל, אכן, יש אנשים עם לב של אבן. אבן מושחזת, אבן מושלכת  מציתה אש, הרבה אנשים יש כאלה, מבוגרים וילדים,  ששואבים את השנאה מן הבאר של ההלכה ושל הממסד החילוני – כאן בארץ היהודים. ועדיין ניתן לקיים את "עצרת המיליון" בסיסמה "זעקי ארץ אהובה", על פי ספרו של אלן פטון שפורסם על דרום אפריקה ב-1948, שנת קום מדינת ישראל.

לפני  שמונה שנים בקרוב, דומני בתקופת האינתיפאדה או בשוליה, יזמה חבורה מקרב ניצולי שואה קריאה מטעם פורום חד פעמי שבו התפקדו ניצולי שואה ובני הדור השני, מכל שדרות החברה, מכל התחומים, כאשר המייחד את כולם היה הצורך הדחוף לצאת בקריאה אל ניצולי השואה ואל הציבור הרחב לחשבון נפש על שלקחי השואה לא נצרבו במידה מספקת, בראש וראשונה במדינת היהודים. הוחלט לפרסם את הקריאה בצורת מודעה בעיתון וזאת בלא לקבל חסות מכל תורם שהוא. כלומר, תוך השתתפות בהוצאות מכל החותמים.

אמנם בכל הקשור בכיבוש חלה לדעתי התפכחות בציבור, אבל זאת בתפישה בלבד ולאו דווקא בהיבט המוסרי שלו ושל ההשלכות המעשיות שלו גם על החברה הישראלית פנימה – בארץ.

כמה מבין החותמים על אותה קריאה כבר אינם איתנו כיום, אך דורות ההמשך חיים וקיימים, רובם במדינת ישראל. לגביהם מורשת זאת היא ציווי. הם הראשונים שמוטל עליהם לקיים את הערכים של הוריהם ולפעול להעברתם לדור הצעיר בארץ. אני רואה לנכון לסיים רשומה זאת בציטוט מתוך מאמר של הסופר והמשורר איל מגד ("הארץ"  23.8.12): 

"שום הצטברות של אורניום בנתאנז ובבושהאר לא תסכן אותנו כמו שמסכנת אותנו הצטברות מעשי העוול שאנו מעוללים לחלכאים ולנדכאים, לפליטי רעב וחרב מסודאן, שהגיעו לחוף מבטחים שלנו. שום נשק כימי או ביולוגי לא יהיה הרסני וקטלני כמו החרקירי שאנו עושים לעצמנו שאיננו מכריזים על חרום לאומי לנוכח ההתדרדרות המוסרית הנוראה בשנים האחרונות".

מכיוון שאני מכיר את איל מגד כמי שיש לו זיקה מאוד חזקה לשואה, הרי הדברים הללו הם סימן עצור. זה לא

"הזמן הצהוב" שעליו התריע ב-1987 דויד גרוסמן. זה "הזמן האדום". אני מקווה שלא עברנו אותו כבר.

>>> קריאה נוספת: איך ניצולי שואה יכולים לעמוד מנגד לנוכח עוולות נגד זכויות האדם?

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל