הבימה: הפתיחה החגיגית והמחאה החברתית

בטקס נוצץ ורב סלבריטאים חנכה "הבימה" את המשכן המפואר והמשופץ, כאשר ממול מפגינים פעילי המחאה החברתית נגד מצוקת הדיור. השחקנים שעשעו את הקהל, הנשיא שמעון פרס והשחקנית גילה אלמגור גזרו את הסרט האדום, ראש העירייה חולדאי הוכיח שהוא שחקן מבוזבז והקהל קיבל את כולם באהבה מאת ירמי עמיר; צילומים: ציפי מנשה מול הכניסה לפואיה המפואר של "הבימה" […]

הבימה: הפתיחה החגיגית והמחאה החברתית

בטקס נוצץ ורב סלבריטאים חנכה "הבימה" את המשכן המפואר והמשופץ, כאשר ממול מפגינים פעילי המחאה החברתית נגד מצוקת הדיור. השחקנים שעשעו את הקהל, הנשיא שמעון פרס והשחקנית גילה אלמגור גזרו את הסרט האדום, ראש העירייה חולדאי הוכיח שהוא שחקן מבוזבז והקהל קיבל את כולם באהבה מאת ירמי עמיר; צילומים: ציפי מנשה מול הכניסה לפואיה המפואר של "הבימה" […]

בטקס נוצץ ורב סלבריטאים חנכה "הבימה" את המשכן המפואר והמשופץ, כאשר ממול מפגינים פעילי המחאה החברתית נגד מצוקת הדיור. השחקנים שעשעו את הקהל, הנשיא שמעון פרס והשחקנית גילה אלמגור גזרו את הסרט האדום, ראש העירייה חולדאי הוכיח שהוא שחקן מבוזבז והקהל קיבל את כולם באהבה

מאת ירמי עמיר; צילומים: ציפי מנשה

שורת המקהלה. פרס, חולדאי, לבנת, אלמגור ורונן

מול הכניסה לפואיה המפואר של "הבימה" הציע מישהו, שנראה כמו שחקן, אופציה אחרת למכובדים, שבאו לחנוכת הבניין החדש של התיאטרון הלאומי: "גם לנו יש תיאטרון", אמר האיש, "קוראים לו תיאטרון אוהל. אתם מוזמנים לבוא אלינו ולא ל'הבימה'". לא כולם קלטו את הפואנטה.

הוא לא היה שחקן, אלא נמנה על כ-200 המפגינים, פעילי המחאה החברתית, שהתמקמו מול התיאטרון, בקצה שד' רוטשילד, שם הכול התחיל בקיץ האחרון. המפגינים מחו נגד מצוקת הדיור, נגד ראש העירייה רון חולדאי ונגד המיליונים  שהוצאו על שיפוץ ההיכל המפואר.

נוצץ בחוץ. "הבימה" והפסל של קדישמן

בחוץ היה קר והגשם המשיך לטפטף, ובלובי החמים של "הבימה" הסתודדו אנשי משק וכלכלה עם פוליטיקאים ואמנים, והרבה מאוד עיתונאים. סופרים ואנשי רוח לא ראיתי, אבל רוחם של גדולי התיאטרון ומייסדיו – ברטונוב, מסקין, קלצ'קין, רודנסקי, פינקל וחנה רובינא – שרתה מעל.

האווירה הייתה מכובדת משהו, גברים בחליפות מהודרות ונשים בשמלות ערב מעוצבות היטב. סמול טוק על יין אדון או לבן ונשנושים של מיני מאפה. שם המשחק: לראות ולהיראות, לחייך הרבה – בעיקר למצלמות.

כל זה היה המתאבן לטקס הארוך והחגיגי, בהנחיית אלכס אנסקי, לכבוד חנוכת הבניין המחודש. נאומו של אורח הכבוד, הנשיא שמעון פרס, היה מליצי משהו, פרס נשמע לי קצת עייף, אבל שלף, כהרגלו, כמה משפטי מחץ, שחיברו בין תרבות ופוליטיקה: "'הבימה' שימשה ומשמשת קרשים למחזה הזה שנקרא ישראל", "הגרעון התרבותי מסוכן יותר מהגרעון הכלכלי" ו"ישראל היתה ותהיה דרמה עוד שנים רבות". מחיאות כפיים.

ועוד גילה שמעון פרס, שיוזף סטאלין, לא פחות ולא יותר, היה זה שהעניק ל"הבימה" את הרישיון לפעול, עוד ברוסיה. תודה לסטאלין?

אירוע הפתיחה, מבט מלמעלה על הלובי החדש

אחרי חמש שנות נדודים וייסורים באולמות שונים בעיר, חזרה "הבימה" לעצמה ולמשכן הבית שלה, הכולל ארבעה אולמות, חדרי הלבשה מרווחים לשחקנים, לובי נוצץ ואפילו בית קפה. אירוע הפתיחה התקיים באולם הגדול – אולם רובינא, שהחליף צבעים מאדום יין (לפני השיפוץ) לכחול כהה.

הנשיא, שרת התרבות (אני עדיין לא מצליח להבין את הקשר בין לימור לבנת ותרבות), השחקנית גילה אלמגור ובכירי התיאטרון מתייצבים בשורה על הבמה לגזירת הסרט האדום. ואז באמצע הכול – הקהל עומד לשירת "התקווה". הטקס ממשיך. הפילהרמונית עם בטהובן, שלוש רקדניות של "בת שבע" בקטע של אוהד נהרין ושחקני התיאטרון בקטעים נבחרים מהרפרטואר.

על הבמה שרים, רוקדים ומשחקים מוני מושונוב ואבי קושניר, גלית גיאת ומירי מסיקה, טלי אורן ועידן אלתרמן, יבגניה דודינה וליא קניג, שקיבלה תעודת בגרות על 50 שנות משחק. ועוד רבים אחרים.

אורחים בפתיחה. דני סנדרסון וענת עצמון

גילה אלמגור אמרה בהתרגשות, שזהו, היא אינה רוצה ללכת מכאן. "זו התחנה האחרונה". שחקנים הם ילדים גם כאשר הם מתבגרים. זה מה שיפה בהם וזה גם מה שעצוב בהם. לקחת מהם את המשחק ואת הבמה זה כמו לקחת מהם את טעם החיים. והיו על הבמה שחקנים, שכבר לא משחקים או כמעט לא רואים במה.

הם דיברו, בעיקר, על האהבה למשחק ולעולם הקסום של התיאטרון. ראיתי אפילו לחלוחית בעיניים. אף אחד לא הזכיר חלומות ואכזבות, מאבקים, יצרים ומלחמות אגו, שהם חלק בלתי נפרד מכל תיאטרון. אפשר להוציא אותם מ"הבימה", אבל אי אפשר להוציא את "הבימה" מהם.

אחד מהם, יהודה עפרוני, מוותיקי התיאטרון, אמר שבסך הכול צריך להסתכל על הטוב, לנגוס בתפקידים וליהנות מהחיים. שלמה בר-שביט, שחקן ותיק וג'נטלמן, מוכיח זאת גם בגיל 80 פלוס.

ואז, משום מקום, הגיח לבמה על אופניים רון חולדאי עם מגבעת לראשו, ונשא מונולוג קצר של נסים אלוני. פעילי המחאה החברתית היו שמחים לארגן לו תפקיד בתיאטרון, כל תפקיד, ממחלקת התה עד המלט, מפועל במה עד תפקיד של זונת צמרת, העיקר שינטוש את כיסא ראש העירייה.

תקשורת במיטבה. דן שילון

עוד מונולוג מרגש ועוד נאום מיותר והאירוע נחתם בביצוע מרשים של "שיר השיכור" מתוך המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

בסך הכול טקס מרשים, מהוגן ומנומס. אני מקווה שזה אינו מעיד על הקו האמנותי של התיאטרון, שאותו יתווה המנהל האמנותי אילן רונן. הקהילה האמנותית מצפה מ"הבימה" להיות תיאטרון חי ובועט ולא רק להתחנף לטעם הקהל. זאת יש לנו מספיק בתיאטראות האחרים.

אחרי שעתיים וחצי רצופות של ישיבה באולם אפשר היה להבין את ההתנפלות של הקהל על דוכני האוכל בפואיה. לא משהו להתחרות ב"מסטר שף", אבל כשאתה רעב גם סלט ירוק עם עגבניות שרי פלוס רביולי בשמנת יספקו אותך. השחיתות הכי גדולה הייתה פרוסות עבות של קממבר עם אגוזים.  

גרעון אמנותי או גרעון כלכלי. בייגה שוחט עם חיים יבין ורעייתו יוספה

החגיגה נגמרה ועכשיו צריך להגיע שלב ההוכחות. השחקנים, הבמאים ושאר היוצרים יצטרכו להוכיח לאוהבי התיאטרון בארץ (שמספרם רב יותר מאוהדי הכדורגל), שההשקעה הייתה כדאית.

השחקנים יופיעו על הבמה, פעילי המחאה החברתית ימשיכו להפגין בחוץ. בשלב זה עדיין לא ברור היכן תתרחש דרמה גדולה יותר: על הבמה הגדולה של "הבימה" או ב"תיאטרון אוהל" בשד' רוטשילד. והשאלה הכי חשובה בימים אלה, אפרופו הדברים הקודמים של שמעון פרס – מי ירים את המדינה מהקרשים.   

עוד על ההפגנה מחוץ למשכן "הבימה"

וגם: אין כסף לאמנות, אבל רון חולדאי צוחק על כולם

עוד בתרבות: מה פרויד היה חושב על הסופרת והמחזאית סביון ליברכט?

בטקס נוצץ ורב סלבריטאים חנכה "הבימה" את המשכן המפואר והמשופץ, כאשר ממול מפגינים פעילי המחאה החברתית נגד מצוקת הדיור. השחקנים שעשעו את הקהל, הנשיא שמעון פרס והשחקנית גילה אלמגור גזרו את הסרט האדום, ראש העירייה חולדאי הוכיח שהוא שחקן מבוזבז והקהל קיבל את כולם באהבה

מאת ירמי עמיר; צילומים: ציפי מנשה

שורת המקהלה. פרס, חולדאי, לבנת, אלמגור ורונן

מול הכניסה לפואיה המפואר של "הבימה" הציע מישהו, שנראה כמו שחקן, אופציה אחרת למכובדים, שבאו לחנוכת הבניין החדש של התיאטרון הלאומי: "גם לנו יש תיאטרון", אמר האיש, "קוראים לו תיאטרון אוהל. אתם מוזמנים לבוא אלינו ולא ל'הבימה'". לא כולם קלטו את הפואנטה.

הוא לא היה שחקן, אלא נמנה על כ-200 המפגינים, פעילי המחאה החברתית, שהתמקמו מול התיאטרון, בקצה שד' רוטשילד, שם הכול התחיל בקיץ האחרון. המפגינים מחו נגד מצוקת הדיור, נגד ראש העירייה רון חולדאי ונגד המיליונים  שהוצאו על שיפוץ ההיכל המפואר.

נוצץ בחוץ. "הבימה" והפסל של קדישמן

בחוץ היה קר והגשם המשיך לטפטף, ובלובי החמים של "הבימה" הסתודדו אנשי משק וכלכלה עם פוליטיקאים ואמנים, והרבה מאוד עיתונאים. סופרים ואנשי רוח לא ראיתי, אבל רוחם של גדולי התיאטרון ומייסדיו – ברטונוב, מסקין, קלצ'קין, רודנסקי, פינקל וחנה רובינא – שרתה מעל.

האווירה הייתה מכובדת משהו, גברים בחליפות מהודרות ונשים בשמלות ערב מעוצבות היטב. סמול טוק על יין אדון או לבן ונשנושים של מיני מאפה. שם המשחק: לראות ולהיראות, לחייך הרבה – בעיקר למצלמות.

כל זה היה המתאבן לטקס הארוך והחגיגי, בהנחיית אלכס אנסקי, לכבוד חנוכת הבניין המחודש. נאומו של אורח הכבוד, הנשיא שמעון פרס, היה מליצי משהו, פרס נשמע לי קצת עייף, אבל שלף, כהרגלו, כמה משפטי מחץ, שחיברו בין תרבות ופוליטיקה: "'הבימה' שימשה ומשמשת קרשים למחזה הזה שנקרא ישראל", "הגרעון התרבותי מסוכן יותר מהגרעון הכלכלי" ו"ישראל היתה ותהיה דרמה עוד שנים רבות". מחיאות כפיים.

ועוד גילה שמעון פרס, שיוזף סטאלין, לא פחות ולא יותר, היה זה שהעניק ל"הבימה" את הרישיון לפעול, עוד ברוסיה. תודה לסטאלין?

אירוע הפתיחה, מבט מלמעלה על הלובי החדש

אחרי חמש שנות נדודים וייסורים באולמות שונים בעיר, חזרה "הבימה" לעצמה ולמשכן הבית שלה, הכולל ארבעה אולמות, חדרי הלבשה מרווחים לשחקנים, לובי נוצץ ואפילו בית קפה. אירוע הפתיחה התקיים באולם הגדול – אולם רובינא, שהחליף צבעים מאדום יין (לפני השיפוץ) לכחול כהה.

הנשיא, שרת התרבות (אני עדיין לא מצליח להבין את הקשר בין לימור לבנת ותרבות), השחקנית גילה אלמגור ובכירי התיאטרון מתייצבים בשורה על הבמה לגזירת הסרט האדום. ואז באמצע הכול – הקהל עומד לשירת "התקווה". הטקס ממשיך. הפילהרמונית עם בטהובן, שלוש רקדניות של "בת שבע" בקטע של אוהד נהרין ושחקני התיאטרון בקטעים נבחרים מהרפרטואר.

על הבמה שרים, רוקדים ומשחקים מוני מושונוב ואבי קושניר, גלית גיאת ומירי מסיקה, טלי אורן ועידן אלתרמן, יבגניה דודינה וליא קניג, שקיבלה תעודת בגרות על 50 שנות משחק. ועוד רבים אחרים.

אורחים בפתיחה. דני סנדרסון וענת עצמון

גילה אלמגור אמרה בהתרגשות, שזהו, היא אינה רוצה ללכת מכאן. "זו התחנה האחרונה". שחקנים הם ילדים גם כאשר הם מתבגרים. זה מה שיפה בהם וזה גם מה שעצוב בהם. לקחת מהם את המשחק ואת הבמה זה כמו לקחת מהם את טעם החיים. והיו על הבמה שחקנים, שכבר לא משחקים או כמעט לא רואים במה.

הם דיברו, בעיקר, על האהבה למשחק ולעולם הקסום של התיאטרון. ראיתי אפילו לחלוחית בעיניים. אף אחד לא הזכיר חלומות ואכזבות, מאבקים, יצרים ומלחמות אגו, שהם חלק בלתי נפרד מכל תיאטרון. אפשר להוציא אותם מ"הבימה", אבל אי אפשר להוציא את "הבימה" מהם.

אחד מהם, יהודה עפרוני, מוותיקי התיאטרון, אמר שבסך הכול צריך להסתכל על הטוב, לנגוס בתפקידים וליהנות מהחיים. שלמה בר-שביט, שחקן ותיק וג'נטלמן, מוכיח זאת גם בגיל 80 פלוס.

ואז, משום מקום, הגיח לבמה על אופניים רון חולדאי עם מגבעת לראשו, ונשא מונולוג קצר של נסים אלוני. פעילי המחאה החברתית היו שמחים לארגן לו תפקיד בתיאטרון, כל תפקיד, ממחלקת התה עד המלט, מפועל במה עד תפקיד של זונת צמרת, העיקר שינטוש את כיסא ראש העירייה.

תקשורת במיטבה. דן שילון

עוד מונולוג מרגש ועוד נאום מיותר והאירוע נחתם בביצוע מרשים של "שיר השיכור" מתוך המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

בסך הכול טקס מרשים, מהוגן ומנומס. אני מקווה שזה אינו מעיד על הקו האמנותי של התיאטרון, שאותו יתווה המנהל האמנותי אילן רונן. הקהילה האמנותית מצפה מ"הבימה" להיות תיאטרון חי ובועט ולא רק להתחנף לטעם הקהל. זאת יש לנו מספיק בתיאטראות האחרים.

אחרי שעתיים וחצי רצופות של ישיבה באולם אפשר היה להבין את ההתנפלות של הקהל על דוכני האוכל בפואיה. לא משהו להתחרות ב"מסטר שף", אבל כשאתה רעב גם סלט ירוק עם עגבניות שרי פלוס רביולי בשמנת יספקו אותך. השחיתות הכי גדולה הייתה פרוסות עבות של קממבר עם אגוזים.  

גרעון אמנותי או גרעון כלכלי. בייגה שוחט עם חיים יבין ורעייתו יוספה

החגיגה נגמרה ועכשיו צריך להגיע שלב ההוכחות. השחקנים, הבמאים ושאר היוצרים יצטרכו להוכיח לאוהבי התיאטרון בארץ (שמספרם רב יותר מאוהדי הכדורגל), שההשקעה הייתה כדאית.

השחקנים יופיעו על הבמה, פעילי המחאה החברתית ימשיכו להפגין בחוץ. בשלב זה עדיין לא ברור היכן תתרחש דרמה גדולה יותר: על הבמה הגדולה של "הבימה" או ב"תיאטרון אוהל" בשד' רוטשילד. והשאלה הכי חשובה בימים אלה, אפרופו הדברים הקודמים של שמעון פרס – מי ירים את המדינה מהקרשים.   

עוד על ההפגנה מחוץ למשכן "הבימה"

וגם: אין כסף לאמנות, אבל רון חולדאי צוחק על כולם

עוד בתרבות: מה פרויד היה חושב על הסופרת והמחזאית סביון ליברכט?

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן