Skip to content

"חשמלית ושמה תשוקה" בצוותא: ברגעים הטובים מדובר בחוויה מטלטלת

הניסוי הצליח: השילוב של מוזיקת בלוז ושירה בדרמה החזקה של טנסי וויליאמס, עובד יפה ונותן לנו טעימה מהמועדונים בניו אורלינס. חוץ מזה מדובר בתיאטרון נטו. בלי מניירות, בלי אפקטים, ועם הרבה נשמה

"חשמלית ושמה תשוקה" בצוותא: ברגעים הטובים מדובר בחוויה מטלטלת

הניסוי הצליח: השילוב של מוזיקת בלוז ושירה בדרמה החזקה של טנסי וויליאמס, עובד יפה ונותן לנו טעימה מהמועדונים בניו אורלינס. חוץ מזה מדובר בתיאטרון נטו. בלי מניירות, בלי אפקטים, ועם הרבה נשמה

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

הבמאי עודד קוטלר יצר גירסה חדשה ומרעננת למחזה הנודע של טנסי וויליאמס. קוטלר שילב בהצגה הרכב של נגני בלוז, שמנגנים ושרים חי על הבמה. הניסוי הצליח ועובד יפה. המוזיקה שוברת את הדרמה הקשה וגם נותנת לנו טעימה ממועדוני הג'ז והבלוז של ניו אורלינס.

משחק עוצמתי ונוגע ללב. צילום: יוסי צבקר

"חשמלית ושמה תשוקה" היא קודם כל מפגש הרסני בין שתי תרבויות, בין שני מעמדות ובין גבר לאשה. את המפגש הזה מייצגות שתי הדמויות המרכזיות בעלילה:  בלאנש בעלת הגינונים והחזית המכובדת והתרבותית כביכול, שמחפה על אישיות מעורערת ואבודה; וגיסה סטנלי, מהגר גס רוח ופועל צווארון כחול, שמתעניין באלכוהול ובמשחקי פוקר, יותר מאשר באשתו הצעירה סטלה, האוהבת והכנועה.

קרן צור בתפקיד הראשי של בלאנש, מתחילה קצת בהיסוס, אבל בהמשך נכנסת לדמות ומגלמת אשה פגיעה ושברירית, שהחיים התאכזרו לה. כל מה שהיא רוצה זו אהבה, שתרגיע את נפשה המיוסרת. צור מפגינה, בדרך כלל, משחק עוצמתי ולקראת סיום גם נוגע ללב. לא פלא שבסוף ההצגה, היא נראתה מותשת.

אביב זמר, שמשחק את סטנלי, התפקיד שגילה בזמנו את מרלון ברנדו, מייצג היטב את הגבר האלים והמכוער, שיורד על ארבע ובוכה אחרי שהיכה את אשתו. תנועות הגוף שלו מזכירות את אלה של ברנדו, אבל זמר אינו ברנדו ועדיף היה שיישאר זמר.

מפגש הרסני בין שתי תרבויות. צילום: יוסי צבקר

את ההצגה ראיתי במועדון צוותא בתל-אביב. הבמה של צוותא קטנה על ההצגה ועל האירועים הצפופים שמתרחשים בדירה של בני הזוג סטנלי וסטלה. אם אי אפשר להגדיל את הבמה, עדיף היה לצמצם את התפאורה או ליצור פתרון אחר, פחות ריאליסטי.

"חשמלית ושמה תשוקה" אינה הצגה מושלמת, אבל ברגעיה הטובים היא חוויה מטלטלת. תיאטרון נטו. בלי מניירות, בלי אפקטים, ועם הרבה נשמה.

 

דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

הבמאי עודד קוטלר יצר גירסה חדשה ומרעננת למחזה הנודע של טנסי וויליאמס. קוטלר שילב בהצגה הרכב של נגני בלוז, שמנגנים ושרים חי על הבמה. הניסוי הצליח ועובד יפה. המוזיקה שוברת את הדרמה הקשה וגם נותנת לנו טעימה ממועדוני הג'ז והבלוז של ניו אורלינס.

משחק עוצמתי ונוגע ללב. צילום: יוסי צבקר

"חשמלית ושמה תשוקה" היא קודם כל מפגש הרסני בין שתי תרבויות, בין שני מעמדות ובין גבר לאשה. את המפגש הזה מייצגות שתי הדמויות המרכזיות בעלילה:  בלאנש בעלת הגינונים והחזית המכובדת והתרבותית כביכול, שמחפה על אישיות מעורערת ואבודה; וגיסה סטנלי, מהגר גס רוח ופועל צווארון כחול, שמתעניין באלכוהול ובמשחקי פוקר, יותר מאשר באשתו הצעירה סטלה, האוהבת והכנועה.

קרן צור בתפקיד הראשי של בלאנש, מתחילה קצת בהיסוס, אבל בהמשך נכנסת לדמות ומגלמת אשה פגיעה ושברירית, שהחיים התאכזרו לה. כל מה שהיא רוצה זו אהבה, שתרגיע את נפשה המיוסרת. צור מפגינה, בדרך כלל, משחק עוצמתי ולקראת סיום גם נוגע ללב. לא פלא שבסוף ההצגה, היא נראתה מותשת.

אביב זמר, שמשחק את סטנלי, התפקיד שגילה בזמנו את מרלון ברנדו, מייצג היטב את הגבר האלים והמכוער, שיורד על ארבע ובוכה אחרי שהיכה את אשתו. תנועות הגוף שלו מזכירות את אלה של ברנדו, אבל זמר אינו ברנדו ועדיף היה שיישאר זמר.

מפגש הרסני בין שתי תרבויות. צילום: יוסי צבקר

את ההצגה ראיתי במועדון צוותא בתל-אביב. הבמה של צוותא קטנה על ההצגה ועל האירועים הצפופים שמתרחשים בדירה של בני הזוג סטנלי וסטלה. אם אי אפשר להגדיל את הבמה, עדיף היה לצמצם את התפאורה או ליצור פתרון אחר, פחות ריאליסטי.

"חשמלית ושמה תשוקה" אינה הצגה מושלמת, אבל ברגעיה הטובים היא חוויה מטלטלת. תיאטרון נטו. בלי מניירות, בלי אפקטים, ועם הרבה נשמה.

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן