"הם מפספסים שמה שחשוב כאן זה טובת הילד, לא טובת המורה. ילד שמקבל טיפול נכון, וטיפול, אגב, זה לא רק טיפול תרופתי, זה יכול להיות טיפול פסיכולוגי, זה יכול להיות הוראה מתקנת, זה יכול להיות רפואה אלטרנטיבית, אבל ילד שמקבל טיפול נכון ומגיב לו – הוא מרגיש יותר טוב. הוא מצליח יותר בלימודים, פחות כועסים עליו, הוא פחות מעורב במעשי אלימות, הדימוי העצמי שלו משתפר". ראיון עם הנוירולוג ד"ר עדי אדר, כתבה רביעית בסדרה על ריטלין

מאת נוי כרמל

זו הכתבה הרביעית בסדרה “ריטלין ומערכת החינוך – רומן בהמשכים”. בשלוש הכתבות הקודמות התייחסנו ללחץ שמופעל מצד בתי הספר, לחלק מההיבטים הכספיים של הנושא, לאוזלת היד של המערכת. בכתבה זו נתמקד בראיון עם הנוירולוג עדי אדר, שאליו הגעתי לאחר ראיון עם אשה שבנה אובחן אצלו.

ילנה גרה בדרום הארץ ומספרת על האבחון שנעשה לבנה כשהיה בגן חובה, אצל ד”ר עדי אדר. לאחר מבחן ממוחשב ראשוני, ילנה ובנה נפגשו עם ד”ר אדר כדי לתת לילד ריטלין ולבחון אותו שוב, הפעם תחת השפעת התרופה. ילנה מספרת איך החליפה את הריטלין בסוכרזית, ללא ידיעת הרופא וללא ידיעת בנה. “עלינו לרופא שייתן לו ריטלין. מתחת לטבעת היה לי סוכרזית. אז אני החלפתי לו. אחרי שהוא שתה את הכדור יצאנו החוצה והרצנו את הילד שיראה עייף. זה צריך לקחת שעה עד שזה משפיע. נכנסנו לרופא. הוא עשה לו עוד פעם את הבדיקה ההיא, ואמר – הנה, את רואה, עם ריטלין הוא הרבה יותר רגוע. מבחינת מחשב אין מי יודע מה שיפור, אבל מבחינת רוגע הוא בסדר. והמליץ לתת לו את הקונצרטה או ריטלין”.

על פי עדות האמא, למרות חוסר השיפור בתוצאות הבחינה המליץ ד"ר אדר שהילד ייקח ריטלין. בנקודה זו היו בעיניי כמה אופציות:

א. מבחינת הרופא התוצאות ידועות מראש – ובכל מקרה הוא רושם ריטלין.
ב. יש סיבות אחרות להחלטתו לרשום לילד ריטלין.
ג. כמו כל אחד, גם הוא יכול לטעות.

כמה שבועות לאחר מכן אני עורך ראיון טלפוני עם ד”ר אדר. ד”ר אדר עונה תשובות ענייניות ומעניינות, וגם אם אינני מסכים עם כל עמדותיו, נוצר בי הרושם שהוא מקבל את החלטותיו באופן שקול, ולא מתוך אינטרס זר. בסוף הראיון אשאל אותו גם על המקרה של ילנה ובנה.

-איך מאבחנים בעיות קשב?
ד"ר אדר: "איך אתה מוכיח שיש למישהו דיכאון? אין בדיקת מעבדה לדיכאון. צריך להבין שבעצם הבדיקה של הפרעת קשב מתבססת על נתונים, שאתה מקבל  מגורמים שונים, מביה”ס, מההורים של הילד, וכמובן מהילד עצמו. אנחנו גם נעזרים בדברים נוספים, יש מספר מבחנים ממוחשבים. הנפוץ ביותר בארץ הוא מבחן TOVA, ויש גם מבחן חדש בשם מוקסו. אלה בדיקות שהן לא מדויקות אמנם, אבל הן נותנות לנו בכל זאת כיוונים מסוימים".

-אני שומע הרבה טענות שאומרים שהיום בתי הספר מאד דוחפים את זה.
ד"ר אדר: "אני מצפה מבית ספר שיעשה את עבודתו נאמנה, שיכתוב חוות דעת אובייקטיבית. ברור שמי שמסלף חוות דעת זה משול למישהו שמביא לשופט עדות שקר. אז מכיוון שהעדויות האלה בדרך כלל נחשפות גם מול ההורים, אז בדרך כלל המורים כותבים דברים שהם אובייקטיביים.

דבר שני, לטעמי מי שצריך לחנך את הילד זה לא הבית ספר. בית הספר התפקיד שלו זה לא לחנך, אלא  להנחיל השכלה וגם להנחיל ערכים מסוימים. בל נשכח, האחריות הבלעדית היא של ההורים. המורה לא מחנכת. הרי בוא ניקח אפילו דוגמה שהיא הכי פשוטה בעולם. מורה שהיא מחנכת, 90% מהזמן שלה היא מלמדת מקצועות שונים. פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי, יש לה שעת מחנך. הרי אף אחד לא יעלה בדעתו שעל סמך שעה בודדת אפשר לחנך ילד".

בהמשך הראיון חוזר ד”ר אדר לנושא של מגבלות המערכת:

"היום אנחנו, ובעצם כולנו, סירסנו את מערכת החינוך. היום אתה כמעט לא נותן שום אמצעי למחנכת בישראל להטיל משמעת על ילד. מה אתה יכול להביא בשביל למשמע ילד? שהיא תיקח לו את הטלוויזיה? שהיא תיקח לו את המחשב? שהיא תיקח לו את הטלפון? שהיא תשעה אותו הביתה? הילד אומר יופי, יש לו יום חופש. שייגש למנהל? ביג דיל. שיביא פתק מההורים? יכול להיות שההורים יפרצו בצעקות למורה, מה את בכלל מבלבלת לנו את המוח?! אז בעצם מה נשאר למורה? מה המורה עושה כשהורים מתלהמים כלפיה?

"יש גישה שאני מכיר אותה מאד ואני מתנגד לה. הרבה הורים באים אליי ואומרים – 'בית הספר רוצה שקט. המורים רוצים שקט'. הם מפספסים שמה שחשוב כאן זה טובת הילד, לא טובת המורה. ילד שמקבל טיפול נכון, וטיפול, אגב, זה לא רק טיפול תרופתי, זה יכול להיות טיפול פסיכולוגי, זה יכול להיות הוראה מתקנת, זה יכול להיות רפואה אלטרנטיבית, אבל ילד שמקבל טיפול נכון ומגיב לו – הוא מרגיש יותר טוב. הוא מצליח יותר בלימודים, פחות כועסים עליו, הוא פחות מעורב במעשי אלימות, הדימוי העצמי שלו משתפר".

-השיטה של ה-TOVA, השיטה של המבחן הממוחשב, מה מנעד הטעות?
"אני מסכים לחלוטין. בדיקת TOVA, ויש היום עוד מספר בדיקות בנושא הזה, שיעור הדיוק שלה הוא בערך 70%-80%. כלומר, אם תיקח אוכלוסיה של 100 אנשים, אם אתה מסתמך בלעדית רק על מבחן TOVA אתה יכול לפספס 20-30 ילדים, או יותר גרוע מזה, אתה יכול לקבוע כי ל-20 עד 30 ילדים יש הפרעת קשב, בשעה שאין להם הפרעת קשב. לכן אסור להסתמך בלעדית על מבחן ממוחשב. מה זאת הבדיקה הזאת בשתי מילים? זו בדיקה שבודקת איך ילד או מבוגר מתמודדים עם משימה מאד מאד משעממת. ואנחנו מנסים להקיש שאם כך הוא מתמודד עם משימה מאד משעממת X, אז זה עשוי להתאים או לא להתאים להפרעת קשב. אבל זה לא בדיקה מדוייקת. חייבים להשתמש בנתונים נוספים, ההתרשמות של המאבחן, הדו”חות שהוא מקבל מבית הספר וההורים, השיחות שהוא מנהל עם ההורים. אבחונים פסיכולוגים. זו בעצם בדיקה רב מערכתית שמשתמשת בהרבה מאד נתונים, ואתה מצליב מידע. ויש כמובן גם קריטריונים מדעיים שנקבעו כדי להחליט האם זה מתאים להפרעת קשב או לא. כי זה לא סתם איזו התרשמות סובייקטיבית, נדמה לי שכן, נדמה לי שלא. יש נתונים שאנחנו מתבססים עליהם כדי להחליט בסופו של דבר".

בנקודה זו אני מספר לד”ר אדר על ילנה ובנה, והוא מגיב:

"אני לא מסתמך בלעדית על מבחן TOVA, בשום אופן. גם היום היה לי ילד שבמבחן TOVA הוא השתפר מאד אחרי מתן ריטלין, אני לא המלצתי על טיפול. למה לא המלצתי על טיפול? כי היו טעמים אחרים שאני לא המלצתי על טיפול, כי אני לא מסמך בלעדית על מבחן TOVA. יש מצבים שהתוצאה יותר גרועה אחרי מתן ריטלין. אוקיי, היא פחות טובה, ואני ממליץ על מתן ריטלין מסיבות אחרות. כלומר, כי יש נתונים אחרים. אם אמא ניסתה לעשות איזשהו תרגיל, ממש מוזר בשביל מה היא באה אליי לאבחון? אנחנו מדברים על מתן חד פעמי, שילד קיבל יום אחד ריטלין, על סמך זה בונים את כל התאוריה? מה פתאום. אותה האמא אמרה שלא היה שיפור במבחן TOVA, נכון?"

אני אומר שכן, וד"ר אדר אומר "זה בדיוק מה שאני אומר. כל אלה שמתנגדים לתרופה הזאת לא שואלים דבר מאד מסויים. במדינת ישראל טופלו עד היום לפחות 200,000 ילדים ומבוגרים, איך יכול להיות שאף מקרה לא הגיע לבית משפט, לתביעה משפטית, או לפחות למשהו תקשורתי? כמו כל דבר כמו שהיה עם הנורופן, כמו שהיה עם הבחורה הזאת שהייתה אלרגית. אתה מבין? תאר לך שהתרופה הזאת הייתה עושה איזה נזק, מזמן זה היה מגיע לאנשים כמוך, לאנשי טלוויזיה. היו עושים מזה מטעמים. אלף ואחד מדברים. אף מקרה. סיפורים בלי סוף".

* * * 

אפשר להתווכח עם עמדותיו של ד”ר עדי אדר, או עם המידע שהוא מעלה, אך במהלך הראיון עמו הוא נוגע בנקודה הכי קשה וחשובה: אוזלת היד של המערכת ושל ההורים. בין אם הילד באמת זקוק לריטלין, ובין אם לא – ללא ליווי, ללא חינוך, לא הוראה מתקנת, זה פשוט לא יעבוד. בכתבה הבאה ננסה ללמוד קצת איך אפשר לעשות את זה.

המשך בשבוע הבא

צילום אילוסטרציה: Salvatore Vuono / FreeDigitalPhotos.net