ה-14 ביולי, תאריך סימבולי, היום שבו פרצו הצרפתים פשוטי העם, חמושים בקלשונות, אל הבסטיליה, ושחררו את צרפת מעול ומעוולות האצילים.

ה-14 ביולי הוא גם היום שבו החלה המחאה בישראל. הוא גם היום שבו הצית משה סילמן את עצמו. אקט של ייאוש מוחלט, של אדם שאין לו יותר מה להפסיד והוא מוותר על גופו ועל חייו.

מה ההבדל בין מדינת ישראל של היום לבין צרפת של לפני המהפכה?

שום הבדל. מרי אנטואנט אכלה עוגות, ושרה נתניהו טסה לה לפגוש את אצילי ושועי העולם – שתיהן עשו זאת על חשבון הברון. אצילי צרפת שלטו בכל מקורות הפרנסה ותשתיות המדינה. 18 משפחות שולטות במדינת ישראל. העם הצרפתי כרע תחת העול בגיבוי המלך, הישראלים נרמסים מידי יום על ידי המערכת, שנבנתה ומוזנת על ידי השלטון. בצרפת כל קריאה להקלה בעול התקבלה בהתעלמות. במדינת ישראל – בהכבדת הנטל.

הצרפתים שלפו קלשונות, בנו בריקדות וערפו ראשים. והישראלים? כותבים שלטים מתוחכמים. כולנו משרד פרסום. והם גם משוכנעים שהצירוף "יאללה בלגן" מצחיק מישהו.

שלטים, רבותי, לא מזיזים לאף אחד, הפחד הוא היחיד שיכול לגרום לשינוי, וכי מי מפחד מסלוגן מתחכם? הם מחזיקים בכסף, בפרנסה שלנו, בתשתיות של מדינה שלמה, הם התעשרו על גבינו ורוכבים על תמימותינו ועל אמונתנו הנאיבית בצדקת הדרך הפאסיבית. הם הפרידו בינינו במשך שנים, חילקו אותנו לסקטורים ודאגו שלא נוכל לקום ולהתאחד ולרמוס אותם. התוצאה היא שבמקום מיליון מפגינים מתייצבים  כמה אלפים, כל אחד והתירוצים שלו. זה לא שלמיליון איש אין טענות – להיפך; להרבה יותר ממיליון יש טענות. אבל האגו, הו האגו. שחס וחלילה לא יזהו אותנו עם מפלגה זו או אחרת.

משה סילמן לא פחד מהזדהות פוליטית, לא פחד מהכאב, הכאב שלו היה יותר מכאב פיזי.

נתניהו וממשלתו לא באמת פוחדים

וכן, בלי פחד אין תוצאות. כשהממשלה מודעת לחרדות הציבור, לפחד מזיהוי מפלגתי, לאמונה הנאיבית במרי אזרחי (המצאה פאתטית של אינטלקטואלים מעופפים במדינה שפורקה לגורמים), וילדים עם הרבה רצון טוב אבל חוסר יכולת לראות את התמונה הגדולה – הממשלה מנצחת. נתניהו וממשלתו לא באמת פוחדים. הם יודעים שאיש לא יעמיד אותם לדין על פשעים כנגד הציבור, גם כשהם אחראים למותם של אחרים (עיין ערך השריפה בכרמל); הם יודעים שאיש לא יערוף את ראשם. למען האמת, הם יודעים שעם ישראל לא יעז להקים בריקדות ברחובות (כי חס וחלילה יהיו פקקים). אז למה שישנו משהו?

אני קורא בכאב את התגובות הנאלחות של אנשים אודות משה סילמן. הרוע נוטף מהן. רוע בתשלום או רוע טהור בהתנדבות. לא מדובר באנשים פשוטים: אמיר חצרוני למשל, מרצה במרכז האוניברסטיאי באריאל וכותב בעיתון של המדינה:

הוא לא היחיד. יש כמוהו רבים. אבל אמיר חצרוני מפיץ את הרעל שלו ב- ynet. האם יש ישראלי שמסוגל להחרים את "ידיעות אחרונות"? אל תענו לי. אני יודע את התשובה. אמיר חצרוני מציף את הלכלוך הליברלי שלו במסגרת הפארסה הזו שנקראת המרכז האוניברסיטאי באריאל. האם מישהו מהסטודנטים שלו יעז להשליך עליו נעל?

את המערכת הזו חובה להשמיד, וכאן לא יספיקו שלטים מתוחכמים. כי משה סילמן איננו לבד.מדינות העולם מלאות בישראלים שנרמסו על-ידי המערכת וברחו בחסות דרכון זר, אלטרנטיבה שלא היתה לסילמן. יש כאלו שלא יכולים לחזור, גם אם ירצו.

אבל על כל מאה משה סילמנים חסרי קול, יש לפחות אחד אמיר חצרוני, משרתם של האדונים, שמקבל במה להפצת הרעל. אדם שאת אמו ישליך לרחוב ביום בו היא תזדקק לסיוע מהמדינה. זה האויב, והוא ניצב לצד השלטון, מחובר בחבל הטבור לחיים היפים, למרות שמי שקורא אותו מבין שאין לו מה למכור חוץ מרעל.

 קריאה נוספת:

משה סילמן נפל בין הכיסאות של הביורוקרטיה

דווקא כן להראות את פניו של משה סילמן, את העיניים מלאות הסבל

כולנו משה סילמן, כולנו מאשימים. העם נגד מדינת ישראל