ריח כזה מיוחד במינו לא הרחתי ממש מזמן. זה היה כל כך מרגש, שהתחלתי לרוץ, הגעתי לשיחים, ואושר רב מילא אותי עד שהתחלתי לנבוח. קינג ניסה לקרוא לי, אבל אני – כפי שג'ין אומרת – שומע רק אם אני מריח נקניק. יומנו של ג'ורג', הפרק השמיני

ג'ין התקשרה לאיש עם האוכל, ההוא מהחנות בה קנו אותי, וביקשה לדעת אם עדיין אפשר להחזיר אותי. לשמחתי, נמסר לה שתקופת האחריות לכלב שנקנה בחנות היא 72 שעות. יומנו של ג'ורג', הפרק השביעי

בבוקר, רק אני וקינג חולשים על הגבעות של הפארק, ואם כבר פוגשים הולך על שתיים, צמוד לו הולך על ארבע. ככה זה בשבע בבוקר, אין ביקוש רב לדשאים. יומנו של ג'ורג', הפרק השישי

חשבתי שפתח קבוע בדלת, שיאפשר לי להיכנס ולצאת כרצוני, הוא רעיון גאוני. אני יודע שלא הייתי אמור, אבל שרטתי וכרסמתי בדלת עץ הדובדבן (שבינינו, טעמה כלל לא מזכיר דובדבנים) וכמעט שהצלחתי לחפור את דרכי אל החופש, עד ששמעתי את צריחתו של קינג. יומנו של ג'ורג', הפרק החמישי

כשהגענו להר הצופים ביקש קינג שאשב באוטו ואחכה לו. בכיתי. הוא הסביר שלא נותנים לכלבים להיכנס למגדל השן, זה בניגוד לחוק. מה, בגלל שאני הולך על ארבע לא נותנים לי להיכנס בשערי האוניברסיטה? איך הם מצפים שאקבל תעודה? איפה כאן שוויון ההזדמנויות? יומנו של ג'ורג', הפרק הרביעי

האנשים שלי, קינג והג'ינג'ית, אף פעם לא הופכים את המיטות, מוציאים את המגירות וזורקים הכול על הרצפה. חבל שהזוג הזה הם לא הבעלים שלי, אולי יחליטו לאמץ אותי כשיגמרו לעבוד כאן, אני בהחלט יכול להשתלב באורח חיים שכזה. אולי אפילו אוכל להתמחות בזה. יומנו של ג'ורג', הפרק השלישי

"הוא לא נראה לי גזעי", קבע האיש. ידעתי שאני הולך ומסתבך, ובאמת שלא באשמתי. ידעתי שהייתי צריך לזייף איזו תעודה. שמעתי ברדיו שמדברים על איזו אוניברסיטה מזרח-אירופית, שם ניתן להשיג תעודה בקלות. איכשהו אני אהיה חייב להגיע לשם יום אחד! יומנו של ג'ורג', הפרק השני

קצת היה קשה לי איתם בהתחלה, שכן בשביל שאכיר מישהו, אני חייב להריח את אחוריו, אחרת זה לא נימוסי, כך לימדה אותי אימי. אבל לרוב, אני לא מגיע לאחוריהם של ההולכים על שתיים. אז זה לא היה כה פשוט. קינג דווקא לחץ ורצה, הג'ינג'ית פחות. היו לה הרבה שאלות. יומנו של ג'ורג', הפרק הראשון